"הגייז באינדונזיה הפכו לכבשה שחורה"
באמצעות הקולנוע, מנסה המפיק ג'ון באדאלו לתת מענה לעוינות המנהיגים הדתיים באינדונזיה. בראיון לרגל הגעתו לפסטיבל הגאה בתל אביב, הוא מציג תמונה עגומה מהמדינה המוסלמית הגדולה בעולם: "במקום להתמקד בשחיתות, מתעסקים בגייז"
אחד ממייסדי הפסטיבל ומנהליו בהווה הוא המפיק ג'ון באדאלו. בשיחה עם ynet לרגל ביקורו בארץ כאורח של פסטיבל הקולנוע הגאה בתל אביב (שיפתח ביום שבת, ה-9 ליוני), הוא מספר איך מקיימים אירוע מהסוג הזה שנה אחר שנה, למרות איומים גוברים והולכים.
"רצינו לראות עוד משהו מעבר לסרטי מיינסטרים הוליוודיים, ובגלל שרובנו היינו קווירים זה היה הנושא שבחרנו", הוא מספר. הפסטיבל החל בפורמט קטן כיוזמה של עיתונאים מקומיים והתנהל במשך שני סופי שבוע. "לא צפינו שתהיה מחאה, וכשכמה עשרות אנשים אמרו שהסרטים לא מוצאים חן בעיניהם לא דאגנו, לא היתה אלימות".
באדאלו מספר שכאשר הפסטיבל צבר תאוצה ופופולאריות משנה לשנה והיקפו גדל, בהתאמה גם ההתנגדות לו גברה מטעם קבוצות דתיות. "זה הוביל אותנו לעבוד עם קבוצות בינלאומיות של זכויות אדם והתייעצנו עם עורכי דין", הוא מסביר, "אין חוק נגד הומואים באינדונזיה, אז חוקית היינו מוגנים, אבל חברתית ידענו שהקבוצות עשויות להפעיל לחץ על הממשלה, שנוטה לכיוונן ודי שמרנית".
הטריילר של "גבר מקסים"
כדי לא למשוך אש מיותרת, קידום הפסטיבל ופרסומו נעשו בשנים הבאות באופן ממוקד לקהל היעד בעיקר דרך מגזיני קולנוע, הרחק מהעיתונים הגדולים וערוצי הטלוויזיה במדינה. מבין שבעת מקימי הפסטיבל באדאלו הוא היחיד שחי מחוץ לארון, וקושר את שמו בפומבי לפסטיבל. "לא היו לנו ציפיות אבל קיבלנו הרבה תמיכה משגרירויות זרות וקצת מימון", הוא מספר. "זה הולך ונעשה קשה יותר כי אנחנו הולכים וגדלים. זה מרשים שהצלחנו לעשות את זה. אנחנו עדיין מתבססים על מתנדבים בעיקר, אבל מעזים לחלום בגדול ולהמשיך".
אהבת חינם
על אף ההסתמכות על מימון מארגונים שונים, הכניסה לפסטיבל ולהקרנות היא בחינם, לכולם. "כל מי שרוצה יכול להיכנס ולראות אלו סרטים שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. זה לא פסטיבל מסחרי, ובשל כך אין לנו אג'נדה לבחירת סרטים עם אנשים יפים ומאושרים כדי למכור כרטיסים" הוא מצהיר.
"הפסטיבל הוא סוג של אי - אנחנו מספקים מקום בטוח לקווירים ולכל מי שהוא או היא קוויר פריינדלי להתרועע ולדבר, להחליף רעיונות, להתאחד קצת. זה המקום היחיד שאפשר ללכת אליו מעבר למועדונים" הוא מוסיף ומדגיש שזו הסיבה שהסרטים לא עולים כסף, "אינדונזיה היא מדינה ענייה, אנחנו רוצים לאפשר לאנשים לקבל השראה ונקודות למחשבה ולא כולם יכולים להרשות לעצמם לשלם על כרטיס. גם ככה אם היינו גובים תשלום הוא לא היה מכסה את העלויות, אז עדיף לספוג את זה".
לאחר חלק מההקרנות, נערכים דיונים יחד עם נציגי זכויות אדם, "מול המעורבות של הקבוצות הדתיות אנחנו מנסים להציג את המציאות כפי שהיא ושואלים את הקהל לדעתו, מייצרים דיאלוג", אומר באדאלו בהקשר לרעש התקשורתי שהפסטיבל מעורר בשנים האחרונות. "לפני שנתיים היינו בכותרות, העיתונים ניסו להתמקד בהתנגשות בין מי שגיי למי שדתי וזה התנפח מחוץ לפרופורציות. במקום להתמקד בפעולות בעייתיות של המשלה ובשחיתות שיש במדינה מתעסקים בגייז. הפכנו לכבשה השחורה".
קיבלת איומים אישיים?
"קיבלתי איומי מוות הביתה, ואנשים אמרו שהם רוצים לשרוף את בתי הקולנוע. זה הדאיג אותי, פחות בגללי ויותר בגלל קולגות צעירים יותר שעובדים איתנו שנבהלו מזה. הפך להיות כבד וקשה לקחת חלק בפסטיבל כי הופעל עליהם לחץ מקבוצות דתיות והוא רק הולך ועולה. חלק מהשגרירויות הזרות לא יכולות לסייע לנו יותר בגלל זה, כי המשטרה הנחתה אותן לא לתמוך בנו".
אחד המניעים שמסייעים לפסטיבל להמשיך ולפעול הוא הכרה לה זכה בשנים האחרונות ברחבי העולם. "לפני כשלוש שנים פסטיבל ברלין הכיר בנו כשותפים, וקיבלנו תעודה מקופנהגן שמחשיבה אותנו כאחת מ-25 היוזמות הלהטב"יות הרשמיות בעולם, זה מעודד".
אתה מאמין שאמנות בכלל וקולנוע בפרט יכולים לייצר שינוי פוליטי?
"כן, זו הדרך עבורנו לשנות את דרכי החשיבה של אנשים, כי סרט הוא מדיום שמעורר מחשבה באופן לא פוגעני וכוחני כמו הפגנה, למשל. יש קבוצה שצמחה מתוך באי הפסטיבל שפועלת היום מול הרשויות כדי לסייע בהשגת זכויות סוציאליות לקווירים".
למרות האופטימיות הזהירה, נכון לעכשיו השינוי העיקרי שמתחולל במדינה לדבריו הוא לרעה, כשקבוצות גאות צריכות לקוות שבעת הצורך שגרירויות זרות יציעו להן מחסה. "המצב מדרדר, רע מאוד באינדונזיה כרגע. היתה ועידה בינלאומית בנושא הגנה על זכויות הקווירים שבוטלה כי קבוצות דתיות נכנסו לבתי המלון, איימו על אנשים והמשטרה לא עשתה כלום. זה משפיע ברמה רחבה יותר, כולם נפגעים לא רק גייז, המוסלמים והקתולים חסרי סובלנות. זה מגוחך, אינדונזיה נחשבה למדינה חילונית ופתוחה אבל היא הולכת ונסגרת מבחינת חשיבה".
מקום לדאגה
שלושה סרטים מאינדונזיה יוקרנו בארץ, "הילדות מסריקנדי" התיעודי, "גבר מקסים" אותו גם הפיק באדאלו, ו"חלקים מהלב". גם כשהם מציגים את העולם במבע קולנועי פואטי ומעודן, הם מציגים מה שנראה כפיסת מציאות, נוכחות של טרנסים, לסביות, הומואים, בי וכל מי שאינו עונה על הקטגוריה של "סטרייט". הם עומדים לא פעם מול הדת, כשחלקם אנשים מאמינים בעצמם שמנסים ליישב את הקונפליקט הפנימי בו הם נתונים.
על "גבר מקסים", העוסק בצעירה דתיה שפוגשת כעבור שנים רבות את אביה שחי כזונה טרנסג'נדר אומר באדאלו: "הוא מראה צד אחר של החברה ומראה איך שתי דמויות שמגיעות מהשקפות ורקעים שונים יכולות להסתדר למרות הכול".
המצב באינדונזיה מעורר דאגה גם כשמתבוננים בו דרך עיניים מערביות. את מקבץ הסרטים "הילדות מסריקנדי", שצולם במהלך סדנה של קולקטיב לסביות אינדונזיות צעירות, הפיקו לורה קופנס ואנג'ליקה לוי מברלין. קופנס מספרת שחלק מהעבודה שמתוך כ-20 בקשות להשתתף בסדנה שהתגלגלה ברשתות חברתיות בהתחלה רק שמונה הסכימו להשתתף.
הטריילר של "ילדות סריקנדי"
"אחת מהן מופיעה בסרט כשפניה צבועות, זו דרך נוספת להסוות את עצמך. עם הזמן הן העזו להיפתח ולחשוף את עצמן, למען החשיבות של הסרט", היא מספרת ומוסיפה כיצד הרעיון לסדנה נולד, "כשביקרתי בפסטיבל בג'קרטה פגשתי הרבה נשים לסביות בקהל, והן אמרו שלא נעשים מספיק סרטים על לסביות באינדונזיה, ולכן הסדנה נוצרה".
הסרט נושא את שמה של סריקנדי, אלה הינדית שמקדמת נשיות וטרנסג'נדריות: "זו דמות לוחמת, שנתפסת בדת כאישה שהיא גם גבר, בדמות אחת, שלא משחקת את התפקיד הקונפורמיסטי המסורתי של האישה כיום באינדונזיה. עם כל האלימות שיש היום כלפי הומואים ולסביות קל לשכוח שסריקנדי היא דמות של אישה שמאוהבת באישה, שקיימת מהסיפורים העתיקים וכחלק מהמסורת".
על חשיבותו של הסרט בעיניה היא אומרת, "הוא לא מסחרי ולא יוצג בבתי הקולנוע המסחריים במדינה כי הם יסרבו. אבל כשהוא מוקרן מחוץ לאינדונזיה הוא מעלה את הנושא לסדר היום ולדיון, מראה מה המצב שם וגורם לאנשים לחשוב. יש בו אישה שמורידה את החיג'אב שלה מול המצלמה וזה הוציא תגובות חזקות ושנויות במחלוקת.
"היו גם נשים שיצרו קשר ברשת עם היוצרת של הסרט הזה והודו לה, אמרו שהן רואות בו את עצמן. זה הדוקו הראשון באינדונזיה שנעשה על הנשים ובעצמן, עבור הקהילה שלהן".
מה לגבי אלימות בחברה הלסבית שעולה מהסרט?
"זו בעיה קיימת שלא מדברים עליה הרבה. רבות מהן מושפעות משלטון פטריאכלי, הנשים הבוצ'ות מתנהגות כמו גברים פטריאכלים ומונעות מאלימות, וזו בעיה פנימית, יש גם בעיה של אלימות כלכלית בתוך הקבוצה.
חושבת שיש תקווה לאינדונזיה עם ההחמרה של המצב? רק לאחרונה שליידי גאגא לא תגיע לשם בגלל איומים.
אנשים מהדור הצעיר לא יודעים מה לעשות. יש אי ודאות גדולה, אני לא מצפה הרבה מהנשיא או הממשלה, אבל מעדיפה לשנות בקטן את מה שאפשר. להמשיך לדבר עם אנשים, להפיץ את הרוח של דמוקרטיה ודיבור חופשי. במיוחד בג'קארטה. למרות כל הצרות הם ממשיכים להקרין את הסרטים גם אם זה במחתרת ולא להפסיק, זה מה שחייבים להמשיך לעשות.
