אחרי 40 שנה: מה קרה לילדת הנפלם?

תמונתה כילדה בת תשע שעורה נשרף מהפצצות הבוערות זעזעה את העולם והציגה את מוראות מלחמת וייטנאם. הצלם, שזכה בפוליצר, לקח אותה לבית החולים והמשיך לבקר אותה. היום, כאם לשניים, היא רואה בתמונה "מתנה בעלת עוצמה"

APפורסם: 06.06.12 , 11:15

התמונה הזוועתית התבררה כקללה וברכה בו זמנית. בתמונה שהפכה לסמל של מלחמת וייטנאם קים פוק תמיד תהיה ילדה עירומה בת תשע, רצה וצורחת "חם מדי! חם מדי!" כשהיא נמלטת מהכפר הבוער, עורה נמס בגלל הפצצות שהכילו נפלם, נוזל בעירה דביק בעל מרקם של ג'לי שמשמש כאמצע לחימה.

(צילום: AP)

לצלם סוכנות AP הוין קונג "ניק" אוט נדרשה רק שנייה לצלם את התמונה הבלתי נשכחת שהציגה בפני העולם את זוועות הנפלם וסייעה להביא לסופה של המלחמה שפילגה את האמריקנים. מאחורי התמונה מסתתר סיפור לא מוכר של היחסים בין הילדה הגוססת לצלם שהפך למצילה.

"רציתי לברוח מהילדה הקטנה הזו", סיפרה קים פוק, היום בת 49. "אבל נראה שהתצלום לא נתן לי לחמוק".

פוק ואוט, אחרי 40 שנה(צילום: AP)

ב-8 ביוני 1972 שמעה פוק את צעקתו של חייל: "אנחנו חייבים לברוח מכאן! הם עומדים להפציץ וכולנו נמות!" לאחר כמה שניות היא ראתה את השובלים הצהובים והסגולים של הפצצות שנופלות סביב המקדש שבו הסתתרה משפחתה בזמן שכוחות הצפון והדרום נלחמו ביניהם על השליטה בכפרה. אחר כך נשמע קול פיצוץ רם, הקרקע רעדה וחום של מאות כבשנים פרץ מהלהבות הכתומות שהקיפו אותה.

סיבי הכותנה של בגדיה נעלמו וכאב עז פילח את גופה, שורף את עורה.

פוק בטיפול ראשוני(צילום: AP)

"אני אהיה מכוערת ואני לא נורמלית יותר", היא חשבה. "אנשים יראו אותי אחרת". היא רצה בעקבות אחיה הגדול במורד הכביש. היא לא ראתה את העיתונאים הזרים שהתגודדו במקום בעודה רצה לעברם, צורחת. אז היא איבדה את הכרתה.

אוט היה אז צלם בן 21. הוא לחץ על כפתור המצלמה והסיע את פוק לבית חולים קטן. שם אמרו לו כי לא ניתן לעשות דבר. הוא שלף את תעודת העיתונאי האמריקנית ותבע מהרופאים לטפל בה.

"בכיתי כשראיתי אותה רצה", אמר אוט, שאחיו הגדול נהרג במסגרת עבודתו בסוכנות AP. הוא חשב: "אם לא אעזור לה, אם משהו יקרה והיא תמות, אני אהרוג את עצמי".

כשהסרט פותח חששו עובדי הסוכנות כי התמונה לא תאושר לפרסום בגלל הכללים הנוקשים שאסרו על עירום. עורך התמונות האגדי הורסט פאס ידע שהתמונה נועדה לשבור את הכללים. הוא ניצח והיא פורסמה וזעזעה את העולם.

בינתיים, עיתונאי אחר, כריסטופר וויין הבריטי, נאבק כדי להעביר את פוק למתקן רפואי אמריקני, היחיד שיכול היה לטפל בפציעותיה החמורות. 30% מגופה הקטן נכווה, אך פניה נותרו בשלמותן.

"בכל בוקר בשמונה האחיות שמו אותי באמבטיה מיוחדת כדי להסיר את העור המת. בכיתי וכשלא יכולתי עוד לסבול את זה פשוט התעלפתי", סיפרה פוק. כעבור 13 חודשים שוחררה מבית החולים. תמונתו של אוט זכתה בפרס פוליצר ועוררה סערה, אבל פוק הקטנה רק רצתה לחזור הביתה ולהיות ילדה.

החיים אכן שבו למסלולם, למעט ביקורים של אוט וכמה עיתונאים אחרים, שהפסיקו לאחר שכוחות הצפון הקומוניסטיים כבשו את הדרום והמלחמה הגיעה לקצה ב-1975. החיים הפכו קשים. הטיפול הרפואי ומשככי הכאבים היו יקרים ופוק עדיין סבלה מכאבים עזים.

פוק נואמת. למרות ובגלל הצלקות(צילום: AP)

אוט מספר על התצלום(צילום: AP)

היא התקבלה לבית ספר לרפואה ועמדה להתחיל במסלול להגשמת חלומה להיות רופאה כשהשלטונות גילו את הפוטנציאל התעמולתי הטמון ב"ילדת הנפלם". היא אולצה לעזוב את לימודיה ולהיפגש עם עיתונאים זרים ולחייך למצלמותיהם. השלטונות פיקחו על דבריה והזעם בתוכה גבר.

"הפכתי לסוג נוסף של קורבן", סיפרה. "הלב שלי היה שחור כמו כוס קפה והצטערתי שלא מַתּי עם בן דודי בהפצצה". יום אחד היא גילתה את כתבי הקודש ולראשונה החלה להאמין שחיים מכוונים מלמעלה. אז החלה התמונה להשפיע שוב.

ראש ממשלת וייטנאם, שסיפורה נגע ללבו, ארגן עבורה לימודים בקובה. היא השתחררה מנחילי הכתבים הזרים, אך הייתה זקוקה שוב לעזרתו של אוט, שעבד אז בלוס אנג'לס. "ידעתי בחלומות שיום אחד הדוד אוט יעזור לי להיות חופשייה. אבל אז בקובה לא יכולתי ליצור איתו קשר".

בגלל עורה המצולק, לא האמינה פוק שתמצא גבר שירצה אותה. אבל בבית הספר היא פגשה את בוי הויטואן והשניים נישאו ב-1992. הם יצאו לירח דבש במוסקבה, ובטיסה חזרה, בזמן עצירת תדלוק בקנדה, הם ערקו יחדיו.

היא מיהרה לבשר על החירות החדשה שלה לאוט והוא עודד אותה לספר את סיפורה לעולם. אבל לפוק נמאס מראיונות ומצילומים. "יש לי בעל וחיים חדשים ואני רוצה להיות נורמלית כמו כולם", אמרה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו