בישראל 2012, אין סיבה לגאווה

לפני כשבוע הלכתי למרכז הגאה בגן מאיר לצפות בהצגה "מסך הוא מסכה" שהועלתה על-ידי תיאטרון "מדור לדור", קבוצת תיאטרון קהילתי הפועלת במרכז ומחברת בין בני נוער, צעירים וזקנים להטבי"ם (לסביות, הומואים, טראנסקסואלים וביסקסואלים) והורים לבני נוער מהקהילה.

ההצגה, שבוימה ונכתבה על-ידי ידידי חיים טל, הייתה אירוע מרגש ביותר ובסיומה עלו המשתתפים לבמה ואמרו כמה מילים על עצמם. אחת המשתתפות, נערה טרנסג'נדרית, אמרה בכנות קורעת לב כי היא חיה ברחוב מאז שמשפחתה התנכרה לה וזרקה אותה מהבית, וקבוצת התיאטרון הפכה להיות הבית שלה. משתתף אחר, בגיל העמידה, אמר שהוא מקווה שיום אחד ילדיו יסכימו לקבל את נטייתו המינית ויחדשו את הקשר עמו. ברגעים אלה נזכרתי בסיסמה שהגו מארגני מצעד הגאווה בתל-אביב - "כל הארץ דגלים דגלים". הרהרתי לעצמי, האומנם יש סיבה למסיבה? האם כל הארץ דגלים דגלים, ואם אכן דגלים - אילו דגלים? ובשם מי? באילו דגלים בדיוק אמורה לנופף אותה נערה החיה ברחוב?

עוד בערוץ הדעות של ynet:

זה הכיבוש, טמבל / חגי אלעד

מכתב לאחי מגבעת האולפנה / דינה אברמסון

מעיון בפוסטרים שהופצו לקראת אירועי הגאווה נדמה לעתים שכל בעיות הקהילה נפתרו, זוגות-זוגות של הומואים ולסביות, מרוצים, מאושרים וחופשיים האמורים לייצג את הקהילה. קהילה שבעה, אדישה, מרוצה מעצמה ועסוקה במסיבות, בילויים ופסטיבלים. קהילה שמעטים בה מתעניינים בחברי הקהילה שאינם מבלים במסיבות, אלו שאינם יכולים לשלם עבור מחירי המשקאות המופקעים, ואלו שסובלים מדיכוי ואפליה יומיומיים.

כן, גם בישראל 2012, וגם בתל-אביב, הממצבת עצמה ומתהדרת בליברליות ובפתיחות, יש להטבי"ם שאינם נראים כמו הזוגות שבפוסטרים. יש טרנסג'נדרים שסובלים מאפליה יומיומית בדיור, בתעסוקה וברפואה, שמושפלים בכל פעם שהם נאלצים להתייצב בוועדה המפורסמת בתל השומר, הקובעת מי יעבור ניתוח לשינוי מין. יש עדיין ביסקסואלים שזהותם וקיומם הסימבולי נמחק גם באירועי הגאווה. יש זקנים וזקנות שאינם מסוגלים להתקיים מקצבתם העלובה. יש בני נוער שחיים ברחוב, ויש פלסטינים שסובלים מדיכוי כפול ומשולש. בעיר שבה ממהרים לצבוע מעברי חצייה בצבעי הקשת (וגם ממהרים למחוק את הצבעים כי הפרסום ויחסי הציבור הם חזות הכול), יש שוליים הולכים ומתרחבים שאינם שותפים לחגיגה, יש אלימות גוברת והולכת ורוצח אחד מהברנוער שעדיין מסתובב חופשי.

הרוצח מהברנוער טרם נתפס(צילום: AP)

מסיבות כמסווה לאדישות

במדינה שבה נזרקים בקבוקי תבערה לדירות ולגני ילדים של פליטים ומהגרי עבודה, שבה נבחרי העם הם ראשונים בהסתה, בגזענות ובאפליה, לא בטוח שיש סיבה למסיבה. בעיר שבמרחק שעה נסיעה ממנה מדוכאות הפגנות באלימות, וכל אקט של מחאה נגמר במעצרים ללא משפט ולעתים אף במוות, אין סיבה מיוחדת לחגוג. כי כמו שאמרו כבר לפניי, אין גאווה בגזענות, אין גאווה בכיבוש, ואין גאווה בדיכוי של מיעוטים אחרים, בתוך הקהילה ומחוץ לה. בעיר ששכונותיה הדרומיות מוזנחות וראש העיר שלה זורק אנשים בליל חורף קר מהאוהל לרחוב, אין סיבה לחגיגה.

לקהילה שכזו אסור לשתף פעולה עם פרקטיקות צבועות של הלבנת פשעים, יצירת תדמית ליברלית שקרית וקידומם של פוליטיקאים ציניים ("פינקוושינג"). אסור לשתף פעולה עם משרד החוץ ונציגו בממשלה, שמפיצים סרטונים שקריים, סיסמאות נבובות ותעמולה זולה על גבם של אנשי הקהילה. יואילו נא אותם פוליטיקאים לעבוד קצת לפני שהם מעלים על ראש שמחתם את זכויות הלהטבי"ם בישראל, ויעבירו איזה חוק או שניים לטובתם.

אנשי הקהילה מוכרחים לסרב לקחת חלק במיצגי השווא הללו, המלבינים גזענות, אפרטהייד ואפליה, בתוך הקהילה ומחוצה לה. על מצעד הגאווה ועל אירועי הגאווה להיות פוליטיים, להניף דגלים אמיתיים של מאבק, של אקטיביזם ושל שוויון, לקהילה הגאה ולכל הקהילות והיחידים המדוכאים החיים כאן. אין רע במסיבה ואין רע לשמוח ולחגוג, כל עוד החגיגה אינה מסווה לנהנתנות, אדישות ושיתוף פעולה בהלבנה והסוואה של דיכויים.

חן משגב הוא דוקטורנט באוניברסיטת תל-אביב ופעיל בארגוני שמאל.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il