בתום מצעד הגאווה הראשון בחיי, יצאתי מהארון
כשאני נזכר בימים בהם הייתי נער מפוחד ובארון, אני לא יכול שלא לחשוב על הנערים הצעירים כיום, אלו שהולכים לחוות את המצעד הראשון שלהם. חשוב שנלמד אותם כי בדיוק כאן טמון כוחה של הקהילה שלנו, באחדות שהמצעד יוצר בנינו
הומואים, לסביות, ביסקסואלים, טרנסג'נדרים, קווירים, דראג קווינס, דראנג קינגס, קוקסינליות, הורים גאים, סטרייטים ואני. השנה היא 2003, הסלוגן הצבעוני טוען בקצרה "לאן שלא נלך" ומצעד הגאווה בתל אביב עוד נמצא בחיתוליו.
עוד בנושא:
מצעד הגאווה בפתח: המאבק רחוק מלהסתיים
תערוכות, תיירים וחגיגות: אירועי הגאווה 2012
האם מאבק הקהילה הגאה חוטא למטרה?
לפתע שמעתי את צעקת המצעד
אנחנו מגיעים לכיכר רבין באיחור קל, ומפספסים את נאומי הפתיחה. "הם גם ככה משעממים", אומרת אחת החברות ואנחנו ממשיכים בזריזות אל עבר ההמון הצועד.
הכביש ברחוב אבן גבירול סגור לתנועה ובמקום אני רואה משאיות מקושטות, מלאות ברקדנים ואלו מתערטלים אחד על השני לצלילי מוזיקת האוס נוראית. עשרות גברים בלי חולצות, חלקם גם בלי מכנסיים, מפריעים לי מלהרגיש את פעימות הלב של המצעד.
התחושה הראשונית מוזרה מאוד עבורי. אני מאבד את החברות בין אלפי האנשים ומתחיל לצעוד עם עצמי. אני פוגש אותן מאוחר יותר ונאבד פעם נוספת. שוב צועד לבד ולפתע, אני שומע את הצעקה.
בין הדגלים הצבעונים המתנפנפים באוויר והקהל הרבגוני, אני מגיע אל ליבו של האירוע, ומבין לעומק כי הצהרה על הנטייה המינית שלי כוללת השלכות, כאלו שאותם צועדים מתמודדים איתם יום יום.
אני רואה כי מעבר לפרובוקטיביות המושכת את העין, כולם פה דורשים דבר אחד מאוד בסיסי, שוויון. בסיומו של המצעד, לא הצלחתי לשוב אל ביתי ואל אותן מסכות אשר עטיתי על פניי. יצאתי מהארון בפניי הוריי ושאר בני משפחתי, וסיימתי את פרק ההסתרה בחיי.
ראיתי במצעד מקום המאגד נפגעים כמוני
תשע שנים עברו מאז, וביום שישי הקרוב יחול מצעד הגאווה בתל אביב, בסימן "כל הארץ דגלים-דגלים". כידוע, הרבה השתנה במהלך התקופה: גודלו של המצעד התרחב, התקציב הכלכלי גדל ואתו גם השקעת המארגנים. באופן קבוע נרשם בכל פעם מחדש שיא מגיעים, וגם ביום שישי צפוי להתקיים מצעד הגאווה הגדול ביותר בישראל ובמזרח התיכון בכלל. עבורי, מדובר בסגירת מעגל.
בתחילת העשור הקודם ולאחר הצעידה הראשונה שלי, למדתי על חשיבותו של קיום מצעד הגאווה. ראיתי את גודל האפליה בעיני שלי, ויותר מכך את גודל הרצון של הקהילה שלי בחירות. אומנם יצאתי מהארון ולא הייתי צריך עוד לחיות בשקר אל מול עצמי, משפחתי וחבריי, אך את מוסדות המדינה הדבר לא עניין.
הזהות המינית שלי זכתה להתעלמות בכל הנוגע לזכויות הבסיסיות שהוענקו לשאר מכריי ההטרוסקסואלים, ומבלי שנאלצו לבקש אותם כלל. עצם הדבר פגע בי וראיתי במצעד כמקום מפגש עבור נפגעים כמוני, הדורשים את השוויון שמגיע לנו.
במשך שנים התמדתי והפגנתי נוכחות במצעד, זאת מתוך האמונה כי עלינו להמשיך ולצעוק בקול את הזעקה שלנו. הבנתי גם כי כל אחד מאתנו בקהילה הלהט"בית בוחר בדרכו שלו להפגין וזוהי זכותו המלאה.
שווה להיות גאה?
בשנה שעברה החליטו המארגנים על הסלוגן "שווה להיות גאה", והרחיקו את המצעד מכל התכונות שייחסתי לו עד כה. נבחרי הקהילה הופיעו בזה אחר זה תחת אותו סלוגן, כאשר הם מייצגים את השוני ששווה להיות חלק ממנו.
לראשונה מאז אותו קיץ ב-2003, נעדרתי מהצעידה והרגשתי שהמסר התפספס לנו. אולי ניסו להתחכם עם המילה "שווה", אך התוצאה הייתה הפוכה. הטרוסקסואלים רבים סיפרו לי באותה תקופה כי נעלבו מהקהילה ובחרו שלא להגיע ולתמוך הפעם. לצערי, הבנתי והסכמתי איתם.
בשבועות האחרונים, לאור התכנונים למצעד השנתי, החלטתי כי חשיבותו של המצעד עולה על כל סלוגן שעתיד להיבחר, וכי השנה אני חוזר להפגין עם חבריי הגאים. הפעם תוצאת המתכננים – "כל הארץ דגלים דגלים", הזכירה לי את הפעם ראשונה בה צעדתי והתחברה לטעמי ישירות לאותו קיץ נוסטלגי עם "לאן שלא נלך".
נזכרתי בימים בהם הייתי נער מפוחד ובארון, ולא יכולתי שלא לחשוב על הנערים הצעירים כיום, אלו שהולכים לחוות את המצעד הראשון שלהם. מלבד דרישת השוויון והחירות, פתאום הבנתי כי גם עבורם חשוב שנצעד. חשוב שנראה להם כי הם אינם לבד וכי כולנו ביחד, צועדים בסולידאריות. חשוב שנלמד אותם כי בדיוק כאן טמון כוחה של הקהילה שלנו, באחדות שהמצעד יוצר בנינו.
זן חדש של הפגנה
אני חושב עכשיו על אותם רגעים ראשונים שלי לבד במצעד אז, בקיץ 2003. עד כמה הייתי מבוהל ומוקסם בו זמנית מהתעמולה שהתחוללה לנגד עיני. עד כמה עצם העובדה שאיבדתי את חברותיי וחוויתי זאת לבד, העניקה לי את היכולת לראות בכמה חברים אחרים זכיתי.
מצאתי אנשים חדשים, והם כולם נראו כל כך שונים מהמציאות בה הם חיים. תמיד אמרו לי לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בפנים אך מעולם ההבדל לא היה כל כך קיצוני. אותם אנשים, כולם הגיעו לצעוד וידעו בדיוק מדוע הם עושים זאת, ובדרך הם גם רצו לחגוג. זה הדהים אותי.
המצב שלנו כקהילה מאוד רחוק משוויון, ועדיין, במקום להרכין ראש או להקדיש את מלוא המרץ למלחמות בלתי פוסקות, הם יצרו זן חדש של הפגנה. כזאת שהמסר אומנם לא תמיד ברור, אבל לעיתים פשוט צריך לדעת להקשיב. והמסר הזה, שנמצא בליבו של כל אחד מאתנו בקהילה הזאת, בין אם אנחנו הומואים, לסביות, בי סקסואלים, טרנסג'נדרים או כל הגדרה אחרת, הוא הדבר שצריך להוביל אותנו.
עם הזמן, הצעקה שלנו שממשיכה לגדול בכל פעם מחדש, תהיה כל כך גדולה שכבר לא יוכלו להתעלם ממנה עוד. זאת הסיבה שבגללה אני צועד השנה ובכלל. מותר לנו לחגוג, מותר לנו להתגאות בדגל אחר ומותר לנו גם ללבוש ספידו בחום הישראלי הזה. מותר לנו, פשוט כך.
אנחנו זכאים לעשות את כל אלו ולא להתבייש, כיוון שאין שום סיבה ממשית לכך. אנחנו כולנו בני אדם ובעלי זכויות שאמורות להיות שוויוניות, ובגלל שהמצב אינו אידיאלי, מידי שנה נמשיך ונתכנס ועד שנקבל את שמגיע לנו. וגם אז אם נרצה ונמשיך לקיים מצעד, מותר לנו.
לכל הכתבות והעדכונים בנושאי גאווה ויחסים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים
לפנייה לכתב/ת 
