יעל פפר נגאלה מרצון, וכתבה על זה ספר

יעל פפר, שבהשפעת גואל רצון שינתה את שמה לתהלליה (תהלל-יה), מתארת בספרה "גאולה מרצון" כיצד פגשה את גואל רצון, שמועמד בימים אלו לדין בעוון ניצול נשים, פוליגמיה, אונס ועבירות מין. דרך סיפורה האישי היא חושפת בגילוי לב כיצד פגשה אותו, את יחסי העבדות שהתנהלו תחת קורתו, את הניצול המיני והחשד לגילוי עריות - ובעיקר, את ההתמסרות העיוורת של נשותיו לקעקע את דמותו בבשרן, וללדת לו ילדים רבים.

יעל פפר, אם לשמונה, היתה במשך 14 שנים אחת מעשרות הנשים בכת של גואל רצון. זהו ספרה הראשון. 

עטיפת ספרה של יעל פפר, "גאולה מרצון"

הקדמה

עד הרגע שפגשתי את גואל רצון היו לי אינספור רומנים עם גברים. את חלקם אהבתי, בגלל כמה מהם בכיתי, עם כמה מהם גרתי, אבל אף אחד עד גואל לא התחבר לפנטזיה העמוקה שלי על אישה שחיה עם אלוהים, שמשרתת את אלוהים כדי לזכות ביחסים מושלמים, פנטזיה עליה חלמתי מגיל 12 כשישבתי על הדשא הירוק במושב וכתבתי שירים שאף אחד לא הבין. חלמתי על אלוהים ובערתי בגוף. זה היה השילוש גוף־נפש־אלוהים שבתוכו חייתי. זאת היתה הנערה יעל פפר, שכל תא בגוף שלה יקד בתקווה שמשהו חריף יקרה לה, יגאל אותה, יביא אותה לקצה שלה, ישחרר את כל המתחים והרטטים שבערו בה כמו חוטים חשמליים.

פרק ראשון 

בוקר קריר אחד הכול הסתיים. בשבע צילצל הטלפון ועל הצג הופיע שמה של שלי טפיירו, העיתונאית שחשפה את סיפורו של גואל רצון בתקשורת. "גואל עצור," אמרה לי.

"מה... איזה שטויות," צחקתי. "מה פתאום עצור? זה בטח עוד סקופ שהתקשורת מחפשת. אני אתקשר לברר מי היתה איתו בלילה."

"תקשיבי," קולה היה נחוש, "ידיד שלי מהמשטרה התקשר אלי ואמר לי שהוא נמצא בתחנת המשטרה."

מייד עם סיום השיחה התקשרתי לאורית, כדי לברר מי היתה עם גואל בלילה ולמה אומרים שהוא עצור.

גם היא הגיבה בפליאה כמוני ואפילו צחקה על השמועה. "תתקשרי לסיוון, היא היתה איתו," אמרה לי.

סיוון לא ענתה, וכשחזרתי לאורית היא כבר לא היתה זמינה. אחרי דקה גם אני לא הייתי זמינה.

לאחר שהובלתי את בתי הפעוטה למעון, הייתי בדרכי לעבודה במשק בית, כאשר שלושה שוטרים בריונים חגו סביבי ושוטרת נוספת התקדמה לעברי וחטפה ממני את הטלפון הנייד.

"את יודעת למה את מעוכבת לחקירה?" שאלה ללא  הסברים.

"לא... לא ממש," אמרתי על אף שידעתי. הם שתקו. "זה קשור לגואל?" ניסיתי להעמיד פנים.

"אז אנחנו רואים שאת יודעת," ענתה השוטרת.

"מה עם הילדים?" הבנתי לפתע את גודל המלכודת.

"אל תדאגי," הרגיעה אותי. "הם בידיים טובות. הרווחה הוציאה אותם למקומות שיטפלו בהם."

לא עניין אותי כלום, לא גואל ולא הנשים. חשבתי רק על הטראומה שחווים ילדיי ברגעים שבהם עוצרים את אמם. זה היה, כך הסתבר מאוחר יותר, אחד המבצעים הגדולים של המשטרה. בסיומו של מעקב שארך חודשים על מתחם הבתים בשכונת התקווה, הפעילה המשטרה ניידות ומסוקים כדי לעצור את כולם באותו רגע, את גואל ואת הנשים שלו, מחשש שהנשים יפגעו בעצמן. הטלפונים נלקחו ראשונים כדי שלא נוכל להתקשר זו לזו ולתאם משהו. היינו במלכודת, מלכודת ששיחררה אותנו לחופשי.

נשיקה וחיבוק הפרידו ביני לבין בתי בת השנה וחצי. ריחה המתוק נשאר באפי וליווה אותי כל אותו יום. ב-12 השעות הבאות שהיתי בחדר החקירות. הדמויות התחלפו מדי פעם ואני נינוחה על כיסאי, מגוללת את סיפור חיי בפני חוקר, חוקרת ופסיכיאטר.

בין לבין נכנסו ויצאו שוטרים. "אין יותר גואל," אמר לי אחד מהם. "זהו, מעכשיו תתחילי להתרגל למציאות חדשה."

"בסדר," עניתי ברוגע. "אתה לא מאיים עלי. מה הוא כבר עשה?"

הגנתי על גואל בכל מהלך החקירה. אף אחד לא יספר לי סיפורים על האדם שאני מכירה הכי טוב. כך הרגשתי וכך האמנתי, עד שהשמיעו בפניי את הקלטת שחשפה את מעשיו הנוראיים וניפצה את תדמיתו הרוחנית. ועדיין לא האמנתי. לקח זמן עד שהדברים חילחלו פנימה ונפל האסימון.

ועוד משהו...

הקלטת היתה קלטת שמע. אני לא יודעת מי הקליט אותה. זו היתה שיחת טלפון בין גואל לבין אחת מבנותיו. כאן נחשפה לי מציאות שהדהימה אותי, שהדחקתי לגמרי. כי השיחה נשמעה כמו בין גבר לאהובתו, ולא כמו אב לבתו. סירבתי להאמין.

באותו רגע שהוטחה הקלטת בפניי אמרתי לשוטר שזה לא יכול להיות, שמישהו ערך את הקלטת כך שתפליל את גואל. אבל במקביל נזכרתי בכל אותן פעמים שהיה חוזר בפנינו על יכולותיו האינסופיות, על כך שהוא מסוגל לכול, על כך שעשה דברים שאף אדם לא עשה.

הדחקתי את הקלטת ופניי שבו להיות רגועות ושליוות. כל מחשבותיי היו נתונות כעת לילדיי שנלקחו ממני. שיערתי שעצרו גם את שאר הנשים ושלקחו את הילדים כדי לחקור ולבדוק את מצבם הנפשי. לאחר השיחה עם הפסיכיאטר, נכנסה אחת העובדות הסוציאליות ושאלה אותו, "נו, מה אתה אומר עליה?"

"היא מאה אחוז. היא יכולה לחזור אל הילדים."

כעבור דקה הופיעה בתי הקטנה בזרועותיה של העובדת הסוציאלית, וברגע שראתה אותי פרצה בבכי.

"אמא פה," הרגעתי אותה, "אמא פה." חיבקתי אותה וידעתי שקיבלתי חזרה את ילדיי בזכות היותי אמא שפויה ונאמנה להם.

"יש לך גם אפשרות ללכת למעון לנשים מוכות," הציעה העובדת הסוציאלית.

"אני? נשים מוכות? מה פתאום. אין לי זמן. אני צריכה לקום מחר בבוקר לעבודה, לפרנס ולטפל בשמונה ילדים. לחזור לשגרה."

מאותו רגע נאסר עלינו הנשים לדבר זו עם זו בטלפון. רק לאחר מספר חודשים חזרנו להיות בקשר, הפעם כל אחת עם ההתחלה החדשה שלה. לא עוד הנשים של גואל, אלא כל אחת עומדת בפני עצמה.

הקלטת שהשמיעו לי לא הפסיקה להכות בי. לאט לאט הפסקתי להדחיק את מה ששמעתי. הבנתי שהצלתי את בנותיי ממש ברגע האחרון.

ארבעה ימים לאחר החקירה במשטרה הסרתי את מטפחת הראש והתקשרתי לחוקר. "אני רוצה לתת עדות נוספת," אמרתי לו וקולי בטוח. הפעם אדבר כיעל ולא כתהלליה.

ועוד משהו...

כאשר הגעתי למשטרה מיוזמתי, החוקר סיפר לי כי בחיפוש בביתו של גואל נמצאו בארונו תחתונים של ילדה ועליהם כתמי דם. הוא לא הראה לי את התחתונים האלה, אבל התמונה לא הרפתה ממני בימים ובלילות.

ביקשתי שיחקרו את ילדיי לעומק, שינסו לברר אם גואל לא פגע מינית בבנותיי.

בלילות לא הפסקתי לבכות, מצד אחד מפחד ומחשש שיתגלה שהוא פגע בהן, ומצד שני בהקלה על כך שברחנו ממנו ברגע האחרון. לשמחתי, לא התגלה שהוא פגע בהן מינית.

ילדה יחפה, רזה ויפה הייתי. שקטה ושליווה. בת מושב המטיילת בין עצי הפרי, שדות הפרחים ועשבי הפרא שהובילו אל מטע עצי הפקאנים, לצד הוואדי שנראה כנחל מים טהורים. כך הייתי יושבת ומביטה אל מעמקי המים, אל מרחבי השמיים, על העלים העפים ברוח - ובתוכי סערה.

לאן עפות הציפורים? מהו טיבם של החיים? האם קיים ידע על־אנושי? בעיני רוחי היה העולם כה מיסתורי, ואני ילדה קטנה עם מחשבות גדולות. ידעתי כי לא אוכל לשתף את חברותיי במחשבותיי, הן הרי לא יבינו אותי באמת, לכן הסתובבתי עם מחברת קטנה ובה כתבתי שירים שחיברתי על החיים, הטבע והסביבה.

"גאולה מרצון", מאת יעל (תהלליה) פפר. הוצאת אגם ומועדון תרבות. 304 עמ'. לספר מצורף נספח "על כתות", מאת ד"ר גבי זהר.