60 להולדת עוזי חיטמן: המוזיקה הפסיקה באמצע
שני שירים חדשים של עוזי חיטמן, שיצאו לרגל יום הולדתו ה-60, גרמו לשי להב להיזכר בימים בהם בישראל היתה מוזיקת מיינסטרים - בלי מזרחי או אשכנזי. היוצר האהוב שהלך לעולמו ב-2004, היה מהבודדים שידעו לחבר בינהם
הנה צרור מחשבות שחלף לי בראש, אחרי האזנה לשני השירים ה"חדשים" של עוזי חיטמן עליו השלום:
קודם כל, איך ידע להלחין יפה הבנאדם. פשוט. נקי. תמים, במובן המחמיא של המילה. "קרן אור" הוא פשוט שיר ממיס רקמות. מהאזנה ראשונה.
הלאה. קחו את שני השירים האלה, תנו אותם לגרון ממוצא מזרחי - כפי שחיטמן היה אולי עושה - וקבלו שיעור מאלף בסטריאוטיפים ישראליים. כשהמבצע הוא חיטמן, עם הקול הקטן והנעים שלו, אנחנו במשעולי "ארץ ישראל היפה". עוזי החמוד, עם חולצת הג'ינס והגיטרה. איזה יופי של שיר. כמו השירים "של פעם". אבל לו אותו שיר בדיוק היה מבוצע בידי זמר מזרחי (והשיר "לפני אחרי" אכן בוצע בידי רון שובל, ב-2005), הוא כבר היה הופך ל"שמאלצי", "נוסחתי" ועוד ניסיון לסחוט כסף מהקהל המפגר.
מה שמוליך אותי להרהור הבא. עוזי חיטמן היה תמיד גשר, כמעט יחיד, על מים סוערים. יוצר שזכה ללגיטימציה גם מהמגזר ה"אשכנזי", וגם מהצד המסלסל. אבל החיבור ההוא שלו לישראל השנייה, גרם ללא מעט הרמות גבה, שלא לומר זלזול, מצד הממסד הישן. הוא הקטין אותו בעיניו. ולכן חיטמן מעולם לא נתפס כסינגר סונגרייטר מהליגה של הגדולים באמת, למרות שהגיע לו הרבה יותר.
החמצה חמוצה
כשבנאדם - כל בנאדם - נקטף באמצע החיים, זה תמיד טראגי. אבל במקרה של עוזי חיטמן תחושת ההחמצה חמוצה במיוחד. כי אין לי ספק שלו היה חי היום, הוא היה זוכה סוף סוף להכרה שלה היה ראוי. במציאות תרבותית שבה המוזיקה המזרחית הפכה לפופ האמיתי של ישראל, חיטמן יכל לכהן כזקן השבט. השומר על רף האיכות. ועל הדרך, גם להתעשר הרבה יותר.
אבל הרה-לגיטימציה שנערכה לו בחייו, לא נגרמה רק בגלל הקשר שלו עם הצד הכהה של המוזיקה הישראלית. היה בה גם גוון פוליטי ברור. למרות שחיטמן הצהיר על עצמו כאיש מרכז, שתמך בין היתר בהסכמי אוסלו, הדיבור עליו היה שהוא ימני. לא עלינו. העובדה שגדל במשפחה מסורתית, ושהיה מחובר מאד לשירים מהמקורות, הגבירה את ה"חשד". אגב, עוד תחום שבו הוא הקדים את זמנו. רגע לפני שכל רוקר גילה את הפייטן שבתוכו.
ולכן, כשאני חושב עכשיו על עוזי חיטמן, אני מקשיב מחדש לכל מקהלות הנהי - שגם אני שותף להן לפרקים - על מצבה העגום של התרבות הישראלית הנוכחית. ולטענות האינסופיות על כמה טוב, איכותי ומעמיק היה פעם. נכון, אין ספק שיש תהליך מתמשך של רדידות. והתמסחרות. ועוד הרבה מילים, שכולן יהיו נכונות והולמות. אבל יחד עם זה, יש היום גם הרבה יותר פלורליזם תרבותי.
או, הנה מונח שגם הממסד הישן היה מאמץ בחום. כי התרבות הנעלה של העשורים הראשונים במדינה דיברה - בהכללה כמובן - בקול אחד. קול שאופיין בהגייה אשכנזית שמאלנית. או, במילותיו של חיטמן עצמו: "יש כאלה שלוקחים מונופול על החכמה. ויודעים יותר טוב ממני, יותר טוב ממך, מה טוב בשבילי, מה טוב בשבילך" (מתוך "בארץ הזאת", משיריו המובחרים).
אבל המצב השתנה. ובמצב הנוכחי, עוזי חיטמן יכול היה להיות נקודת האמצע האולטימטיבית. חיבור כמעט טוב מכדי להיות אמיתי בין מזרחים ואשכנזים, ימנים ושמאלנים, חילונים ודתיים. נכס אלקטורלי לכל מפלגה.
ואז הקשבתי שוב לשני השירים. ואחרי כל הניתוחים, חלפה בי עוד מחשבה נוגה אחת. היה היתה פה פעם מוזיקת מיינסטרים ישראלית. רגילה. לא מאופיינת. לא "מזרחי", לא "רוק" ולא "אלקטרוני". סתם שירי פופ יפים ונטולי יומרות, בדרך כלל בלדות, שזכו לאהבת הקהל.
נכון, הממסד התרבותי נטה לזלזל בהם - כבר היינו שם - אבל הם סיפקו הנאה למסות קריטיות של מאזינים. וגם כסף, לתעשיית מוזיקה שהלכה והתפתחה יחד איתם. שני השירים האלה, של עוזי חיטמן, יכלו להשתייך בקלות לאותו מיינסטרים אובד. ואולי, אפילו, לסייע להקים אותו מחדש.
