תל אופן: זה לא אתם, זו אני שלא רוצה יותר קשר

אם תחשבו על זה טוב, תגלו כי חוויות השכרת האופניים בפרויקט התל אביבי "תל אופן", מזכירות באופן מטריד מערכת יחסים בהתהוות. זה מתחיל בדרך לעמדת האופניים, המשולה לצעידה מהוססת לבית הקפה השכונתי, לאותו דייט מבטיח. ספקות, חרדות, וחשש מעוד בזבוז זמן. זה ממשיך גם אחרי שמצליחים למצוא בן זוג הולם. כי הרי אי אפשר לדעת איך זה באמת ירגיש עד שמתחילים באמת. ואז מגיעים תקיעות וטרטורים ואפילו רעשים מביכים.

פרויקט מעולה. רגע, ואיפה האופניים?(צילום:חגי לפלר)

עוד במדור האופניים של ynet:

• מדריך רכיבה ורכבת: כך תעלו עם האופניים לקרון
• בדרך לחוק: אסור לרכוב על אופניים עם אוזניות
  

טוב, בואו ונעשה קצת סדר בדברים. חיפשתי לא מעט, ובכל זאת לא הצלחתי למצוא אחד שמתנגד לפרויקט השכרת האופניים בתל אביב. חיפשתי טוב, האמינו לי, בדקתי גם בקרב הסקפטיים והביקורתיים שבין חברי, וכלום. הקונצנזוס מוחלט. הגישה המקובלת אומרת שמדובר באחת היוזמות הטובות והברוכות של עיריית תל אביב, כזו שבכוחה לרפא פצעים עמוקים הקשורים לבעיות חנייה היסטריות והיסטוריות, פקחים אטומים ורעי לב, דו"חות מעצבנים ועיקולי חשבון מתסכלים.

בואו ונשים את הקלפים על השולחן. אם לא היה מדובר ברעיון עם כל-כך הרבה פוטנציאל להפוך את החיים שלנו בעיר הזו לטובים יותר, הייתי בועטת אותו זה מכבר לכל הרוחות. שכן אין שום סיבה אחרת שתשכנע אותי לסבול תקלות חוזרות ונשנות, עצבים על בסיס יומיומי, שיחות עם מוקד שירות חסר אונים עוד לפני הקפה של הבוקר, ועבודה צדדית של מדווחת תקלות בהתנדבות.

יש אופניים? בטח מקולקלים(צילום: עיינה לי)

קחו למשל את בוקר יום שני ההוא, שהתחיל לא רע עם השכמה מוקדמת ויציאה מהבית רבע שעה תמימה לפני לחץ הזמן המעיק. ההמשך היה טוב לא פחות, שכן כבר מרחוק זיהיתי מחזה נדיר למדי - לא פחות משישה זוגות אופניים המתינו לי בתחנת ההשכרה. זוגות שנראו תקינים גם מקרוב - וזה לא עניין של מה בכך. שכן ותיקי הפרויקט מכירים היטב את כלל האצבע האומר ש"אם יש שישה בתחנה, שניים יהיו כנראה גם תקינים לרכיבה".

טעות. שישה זוגות בתחנה, אך רק שלושה מהם "מזוהים" על-ידי המערכת. מה שמותיר לי לפי שיטת ה"ברוטו-נטו" לפחות זוג אחד תקין ושמיש. עוד טעות. כשבעורפי נושף ונאנח עוד מנוי-מאחר-לעבודה, ניסיתי זוג אחר זוג. ולא, לא זכיתי לקבל את ההודעה הנכספת "האופניים שוחררו". כן קיבלתי את זו הפחות אהובה, להלן: "האופניים אינם תקינים".

עוברים לתכנית ב'. הסלולרי ביד (ולא, השיחה לא בחינם), בהמתנה לנציג שירות שעונה לבסוף. כן, אני עומדת ליד המסוף. לא, אני לא יודעת מה מספר התחנה. כן, אני רואה על הצג את הכיתוב "אנא המתן" בזמן שהוא מאפס את המערכת. לא, זה לא עזר. המסוף עדיין מזהה רק שלושה זוגות תקולים במקום שישה שמחוברים אליו. כן, אני מבינה שאין לך מה לעשות. כן, אני מדלגת מאושר לשמע ההבטחה שטכנאי יגיע. לא, אתה לא צריך להגיע בעצמך כדי לתת לי טרמפ לעבודה - הכי כיף ללכת בתל אביב, ולהשרף בשמש של 30 מעלות ב-9 בבוקר.

עוברת לתחנה הבאה. היי, הצלחתי לשחרר אופניים שנראים תקינים. ועוד היי, בפועל הם נותרו נעולים לעמוד העגינה. בתחנה הבאה היה רק זוג בודד, תקול. מעולם לא נראתה מונית מזמינה יותר, כולל 30 השקלים שגבה ממני המונה הממהר.

והאמינו לי, קיבלתם כאן תיאור טרחני-אך-נאמן-למקור, חוויה מתישה וכמעט-יומיומית המוכרת מצוין לכל משתמשי "תל אופן". בבוקר לעבודה, בערב בחזרה הביתה, אופני ההשכרה המסוגלים לחסוך לנו הרבה כסף ומורת רוח, מצליחים להוציא לא פעם את הממורמר והכועס שבנו, בשעות בהן עדיף להיות רגוע ונינוח.

ועכשיו, בואו ונהמר קצת(צילום:חגי לפלר)

וכן, אני מכירה את הטענה כי אילו היו כל-כך הרבה תקלות, לא היו נרשמות כל-כך הרבה השכרות. אלא שבניגוד לממציאי נאומי היח"צנות של רון חולדאי, אני כן עושה שימוש בשירות, ויכולה לדווח שהגיע הזמן לרדת לרחוב ולהריח את התסכול. שכן הצלחת הפרויקט הזה אינה נזקפת בשום אופן לזכות התנהלותו היעילה והטובה, אלא למרות ואף-על-פי הליקויים המביכים.

מה שמזכיר לי שיחה משעשעת במיוחד - בניכוי הזיעה והאיחור לעבודה והעצבים המפעפעים כמובן - עם נציגת שירות תל אופן אחת, בעוד בוקר של לא-ממש כיף. הסבתי את תשומת ליבה לעובדה שהתקשרתי כבר אינספור פעמים לצורך עזרה מאז שהפכתי מנויה נאמנה. "אז את משתמשת הרבה בשירות", צהלה הנציגה באושר אין קץ. מכירים דוגמה טובה יותר להתעלמות אופטימית ממציאות כואבת?

ואפרופו מנוי. לא חשבתי שהרגע יגיע, אבל אני בהחלט עשויה לוותר על הארכת המנוי. עם כל הטוב שבפרויקט, יש גבול למידת ההתעללות באזרח. שכן גם לסבלנות המפורסמת שלי יש קץ. אחרי הכל, אתם יודעים איך זה במערכת יחסים מקרטעת: נמשכים, מתאכזבים, מתעצבנים, מנסים בכל זאת, מגלים ששום דבר לא באמת משתנה, וחותכים.