הוא באמת מפונק יותר? תסמונת הילד הקטן

אז מה היה לנו בפרקים הקודמים? אישה ואיש מביאים לעולם ילד, ילד בכור ההופך אותם לאמא ולאבא ואת כולם למשפחה. שנה, שנתיים, שלוש לאחר מכן, מצטרף לחבורה ילד שני, והנה נוצרת לה "תת קבוצה" בתוך המשפחה הכוללת שני ילדודס, המנהלים בינם לבין עצמם עולם שלם של מערכת יחסים ייחודית ולומדים מהר מאוד להפעיל את הוריהם לטובתם.

והמשפחה ממשיכה להתפתח. ילד שלישי, ההופך את זה שלפניו לאמצעי (או "המרכזי"- אהבתי! ותודה למטקבקים), ילד רביעי (היום זה הסטנדרט החדש-ידעתם?), והנועזים יותר אף ממשיכים. אבל מתישהו זה נעצר. זהו. זו המשפחה.

הכתבות הקודמות בסדרה:

מכת בכורות: למה לילדים בכורים קשה יותר?  

לא הכל שוקולד: הקשיים של ילד הסנדוויץ'

ובכל משפחה המונה יותר משני ילדים יש ילד אחד שהוא האחרון, הצעיר, ה"בנימין", או פשוט "הקטן", כמו שאנו נוטים לכנות אותו, ובכך משחררים לעולם סוג של נבואה שיום אחד עשויה להגשים את עצמה. מיהו הילד הקטן הזה? מה מאפיין אותו, מה מיוחד בו, איך הוא רואה את המשפחה, העולם, החיים ועם מה הוא צריך להתמודד?

סדר יום? לא בילד האחרון

בואו נתחיל מההתחלה. הנה מגיע לו התינוקי החדש שלנו הביתה. התרגשות גדולה, המשפחה מתרחבת - איזה יופי! ההורים שמחים וכך גם הסבתות, הסבים, הדודים והשכנים. אבל אי אפשר שלא לחוש שמשהו אחר קורה כאן. מרגישים? בניגוד לפעם הראשונה, ואפילו לשנייה - שום דרמה לא נרשמת פה. העולל מונח אחר כבוד בפינתו והחיים ממשיכים כסדרם.

נו, מה לעשות? לגדול יש חוג וחייבים לקחת אותו - לא ניקח? הקטנה משחקת עם חברה בחדר וצריך לגשת ולבדוק מדי פעם מה קורה שם - לא ניגש? כשהוא יבכה וירצה משהו - ניגש אליו, ברור. אבל עכשיו? הזמן קצר והמלאכה מרובה! וחוץ מזה - מה כבר הוא יכול לרצות? מה רע לו? ישן לו מבסוט, רגוע ושלו. הלוואי עלינו.

לא סתם אומרים שילד שלישי מגדל את עצמו. קלישאתי ככל שזה נשמע - יש בזה משהו. זה לא שהוא לא צריך הורים שיאהבו אותו וידאגו לכל צרכיו, אבל אין לו צורך בכל "טיפול היתר" שקיבלו אחיו, שברובו, כמובן, בא על מנת לתת מענה לצרכים שלנו, ההורים. 

ילד שלישי מקבל הורים "משופשפים" ומנוסים יותר, רגועים ובוטחים שלא עושים עניין מכל דבר: הוא עובר מיד ליד, לבוש באיזשהו בגד שעבר אליו מאחיו הגדולים (הוא כבר לא חייב להיות דוגמן-על בכל יציאה מהבית), אף אחד לא מזדרז להרתיח את המוצץ שנפל: ניגוב מהיר על החולצה ממש מספק. וגם לא נורא אם הוא לא נרדם בזמן או לא רוצה לאכול. כשירצה - יודיע.

הוא מיטלטל איתנו בדרכים לכל מיני סידורים ואין לנו שום בעיה אם סדר היום שלו שהופר. מה זה כבר כל כך משנה? הכל בסדר.

בשלב הזה גם אין לנו ציפיות גדולות כל כך לגביו. העיקר שיהיה לנו בריא ומאושר. הרי את מרביתן העמסנו כבר על הקודמים לו (בעיקר על הבכור, מה לעשות), ולו, למזלו (המאוד טוב במקרה הזה) - פשוט כבר לא נשאר.

תג מחיר: פחות השקעה הורית

מהמקום הזה הילד הצעיר במשפחה חי במרחב הכי מאפשר שיש. דרגות החופש שלו להיות מי שהוא רוצה, לבחור עיסוק שבאמת מתאים לו (גם אם זה נחשב "מחוץ לתחום" במשפחה), להעיז, לקחת יותר סיכונים - הן הגדולות ביותר. וככל שיש לפניו יותר ילדים כך זה יהיה מובהק יותר. אגב, אם תבדקו תגלו שהרבה מאוד אנשים העוסקים באומנות, מוסיקה, בידור על כל סוגיו ואפילו מדענים פורצי דרך - ממוקמים קרוב יותר לקצה טור סדר הלידה.

הוא גם הנינוח מכולם, הכי פחות לחוץ. באופן טבעי יותר קל לו. אין לו אח מתחתיו הנושף בעורפו ומאיים על מעמדו. לעומת זאת, יש לו אחים בוגרים אותם הוא מעריץ, המשמשים לו על בסיס יום-יומי מאמנים. מהם הוא לומד ועליהם הוא מתרגל מגיל אפס. הצעיר במשפחה גדל עם החבר'ה וכצפוי - מתפתח מהר יותר. מושלם, לא?

אבל רגע, מה כתוב כאן בתג המחיר המשתלשל מאחור? האם יש גם מחיר לתפקיד הזה של הילד הכי קטן במשפחה?

ובכן, אותם הורים (כלומר אנחנו) שכבר לא עושים עניין מהרבה דברים, גם לא עושים עניין גדול מדי בילד האחרון ולרוב לא נשקיע באותה התלהבות ומרץ במקומות בהם יצאנו מעורנו עם הילד הבכור: סיפור של לפני השינה, בילוי יומי בשפת הים או לפחות בגינה, שעות של משחקי הרכבה ויצירה, טיולים. כאן תבוא לידי ביטוי עייפות החומר וכמובן גם הלו"ז הצפוף הדורש את שלו.

הילד הצעיר במשפחה יהיה גם, לא פעם, המפונק ביותר. נדרוש ממנו פחות ונגן עליו יותר. במריבות עם אחיו הבוגרים נחוש לא פעם צורך גדול יותר לגונן עליו ולהתערב לטובתו, אפילו שאנחנו כבר יודעים שזה ממש לא מומלץ. נו, מה אפשר לעשות, הלב נחמץ. כל כך קטן מול הג'בארים האלה, שגם גדולים ממנו פיזית וגם עובדים עליו כל הזמן, והוא, המתוק והתמים שלנו, מאמין להם.

הילד הקטן? עוד רגע הוא אבא

לרובנו יש נטייה ברורה להתייחס לילד האחרון כאל קטן ללא כל קשר לגילו הכרונולוגי. לא משנה אם הוא בן שבע, 17 או27 - הוא "הקטן". אז כן, הכל יחסי כמו שאנחנו יודעים, אבל בכל זאת - ה"ילד" עוד רגע כבר אבא בעצמו!

 אבל יש לנו צורך אמיתי, הישרדותי, להשאיר אותו כזה. הוא הרי התינוק האחרון במשפחה. מבחינתנו שילך עוד כמה שנים לגן. למה למהר? שייקח את הזמן ושלא יזדרז לשום מקום. כי אתם יודעים, במקביל להתבגרות שלו - גם לנו קורה משהו. ובגיל מסויים זה כבר פחות משמח. ובואו נזכור שמדובר כאן ב"בן זקונים", ולא סתם הוא נקרא כך.

כמובן שגם כאן חשוב מאוד לקחת בחשבון משתנים נוספים המשפיעים על התמונה הכללית, כמו מספר הילדים במשפחה, הפרש הגילאים ביניהם, מינם (המגדר אליו הם משתייכים), ותכונות אישיות ייחודיות נוספות. כך, למשל, בן זקונים אחרי שלוש בנות ייהפך באופן טבעי לנסיך הבית מרגע היוולדו, ובת צעירה שתיוולד בהפרש גדול מאוד מאחיותיה תגדל כבת יחידה כמעט.

בנוסף, שלושה ילדים ויותר במשפחה זה כבר פתח לקואליציות, כי שלושה, כמו שאנחנו יודעים, זה תמיד שניים ועוד אחד. החיבורים ייעשו על בסיס של מגדר משותף (קבוצת הבנות/הבנים) או חיבור על פי אישיות ואיפה שהכי פחות מאיים.

אז למה כדאי לנו לשים לב ומה אנחנו יכולים לעשות על מנת לאפשר לצעיר שלנו להפיק את המקסימום ממיקומו הייחודי במשפחה?

1. מהיום אל תאמרו "הקטן"

אמרו הצעיר. מילים יוצרות מציאות. זה לא רק סטיקר רוחְני על מכוניות - זה נכון. כשאנחנו קוראים לילד שלנו "הקטן" זה בהחלט מחלחל לדימוי העצמי שלו ומקטין אותו. לעומת זאת כשאנחנו אומרים הצעיר זה כבר עניין אחר. הוא אכן צעיר בהשוואה לאחיו הבוגרים - אבל גדול!

2. חלקו מטלות בבית על פי כישורים ויכולת

ולא על פי גיל. פתאום תגלו שהילד הצעיר שלכם הוא שף מלידה, צולה סטייקים עסיסיים עם יד אחת קשורה מאחור, בעוד אחותו הגדולה מתקשה בהכנת כריך. כך תאפשרו לילדים שלכם לבלוט ולהרגיש מוצלחים ללא קשר לגילם ולמיקומם במשפחה.

3. קחו עשרה צעדים אחורה

והתבוננו בצעיר שלכם כשהוא מבלה בחברת בני גילו. מה אתם רואים? סביר להניח שב"קבוצת השווים" שלו הוא נמצא איפשהו באמצע, או אולי אפילו בראש. מה שבטוח ששם הוא לא בהכרח ה"קטן". משנה במשהו את זווית ההסתכלות שלכם עליו?

4. תסמכו על הקטן הזה

יש לו "טריקים" גדולים. בואו נזכור שהילד הצעיר שלכם מתאמן על בסיס יומי ב"חדר הכושר" של אחיו הגדולים, המציקים לו, עובדים עליו, ועל הדרך גם מצמיחים ומטפחים אותו. אז אולי הוא קטן מהם פיזית, אולי אין לו את הכוח והשרירים, אבל בטוח שיש לו דרכים משלו להשיב מלחמה שערה ולהתמודד בכבוד. אחרת איך תסבירו את הרצון העז שלו לחזור ל"זירה"?

5. מה אתם באמת חושבים על הילד הקטן שלכם?

ילדים בונים את הדימוי העצמי שלהם דרך העיניים שלנו ואיך שאנחנו רואים אותם. לכן חשוב מאוד שתשימו לב למסרים שאתם מעבירים. כשאנחנו מגוננים עליהם יתר על המידה, אנו בעצם מעבירים להם מסר שהם חלשים ולא מסוגלים. חפשו היטב עד שתמצאו את נקודות החוזק שלו והאירו עליהן בפנס. גם עבורו, ולא פחות חשוב - עבורכם.

6. תנו לו הזדמנויות להיות הגדול

השאירו אותו, למשל, עוד שנה באותו גן, שיחווה איך זה להיות בקבוצת הגדולים. ג

ם חינוך רב גילאי יעשה את העבודה וייתן לו הזדמנות לתרגל את תפקיד הגדול והבוגר. עוד אפשרות: בילוי של יום חופש עם בני דודים צעירים ממנו, וכך גם כל הזדמנות אחרת שתספק גם לו זווית ראיה אחרת על העולם ועל עצמו.

7. גם הקטן הזה גדול יהיה

בואו נזכיר לעצמנו שגם הוא, בדיוק כמו אחיו הגדולים ממנו, יצטרך יום אחד לעמוד מול אתגרי החיים ולצלוח אותם. אין מסלול מיוחד לילדים צעירים במשפחה. מה שאומר שרצוי מאוד לאפשר גם לו לאמן את שרירי הבגרות והעצמאות, ולפתח עמידות ותחושה עצמית טובה. אתם מוזמנים להתחיל עכשיו.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת פורום הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן