השקט ממשיך לצרוב / ביקור באושוויץ

בדרך הארוכה והמפותלת לאושוויץ, חשבתי לעצמי שאני לא יודע למה לצפות. בתור ישראלים, אנחנו ערוכים טוב יותר מאשר כל אחד בעולם לביקור הזה. במוח צרובות לנו אלפי שעות של סרטים, הרצאות, תמונות, סיפורים, טקסים. אבל אנחנו גם יודעים שזה אחרת שם. זה לא כמו ללטף בזהירות מספר על היד שניצול מראה לך. זה מוחשי הרבה יותר.

• לונדון 2012 - העמוד האולימפי המיוחד של ynet ספורט
• יורו 2012 - הנבחרות, הכוכבים, האיצטדיונים, התמונות
  

בשעת בוקר מוקדמת עדיין שוררת במחנה דממה. בודדים הגיעו בינתיים לבקר, ומדריכי הקבוצות המעטות כמעט לוחשים כשהם מסבירים. האישה בכניסה שאלה אותי אם אני רוצה מדריך. "לא", אמרתי לה והמשכתי פנימה, כשבלב אני מוסיף, "אולי אני כבר יודע יותר מדי".

מה שקורה בפנים מחבר ביטויים למראות. בלוק, סלקציה, פסי רכבת. מילים ששמענו מגיל אפס, ועכשיו אפשר למשש אותן. השקט ממשיך לצרוב מסביב.

בזכות אליפות אירופה אולי יגיעו לכאן יותר מבקרים, כאשר נציגי מספר נבחרות - גרמניה, הולנד, אנגליה, איטליה - כבר הגיעו והזדעזעו.

עד כמה שזה יישמע מוזר, באתר חששו מגילויי אהדה לנבחרות בתוך המחנה עד כדי שהוסיפו באתר האינטרנט הרשמי קישור לכללי ההתנהגות במהלך הטורניר. המילים "יורו 2012" נוצצות שם בצבע מתחת לשאר ההסברים החדגוניים והלקוניים אודות הביקור.

נבחרת גרמניה באושוויץ. הביקור במקום - לא משהו שאפשר לצפות לו(צילום: רויטרס)

במסיבת העיתונאים של אנגליה אתמול (ו'), השוער ג'ו הארט אמר שהביקור חשוב להם מאוד, אבל, כמובן, שאי אפשר לומר על נסיעה כזו שהיא משהו שמצפים לו. הגדרה מדויקת.

על הפתיחה של היורו:

• פולין ויוון סיימו ב-1:1 מרתק
• רוסיה הרשימה מאוד עם 1:4 על צ'כיה
• ערב הפתיחה מבעד לעדשה
• עמיר פלג שמע מה יש לרונאלדו להגיד
  

הדברים המחרידים במיוחד בפנים, עבורי, הם הדברים הקטנים. אולי כישראלים אנחנו כבר חסינים לתותחים הכבדים, שמצליחים להחריד כל מבקר אחר, אבל דברי יום יום פשוטים יכולים לזעזע. פחית גז בודדה. ראש מקלחת תמים למראה ששיחרר את האדים הקטלניים. רגל תותבת שנשארה מאחור.

מחנה ההשמדה אושוויץ. הדברים הקטנים הם הדברים המחרידים(צילום: איי פי)

עוברים מביתן לביתן, תערוכה לתערוכה. מביטים בפנים של בני הנוער הרבים שאולי יקלטו ואולי עדיין לא בנויים לעכל את הזוועה הזו. פנים.

זה עוד דבר שאוחז בך חזק. האלמוניות היא המיתוס שנקשר לרבים מנרצחי אושוויץ, אנשים בלי שם ובלי פנים שלא הותירו אחריהם זכר. אבל באושוויץ תלויות בשורות ארוכות תמונות מצמררות - שם, תאריך בו הגיע, תאריך בו נרצח. אותם אף אחד לא ישכח, לפחות לא ההיסטוריה.

ביציאה כבר עולה שאון של מבקרים שזה עתה הגיעו. הדממה של הבוקר הופכת לתור של קבוצות שממתינות להיכנס ולחוות אישית את האימה. אבל אני כבר פוסע החוצה.

גם נבחרת הולנד ביקרה באושוויץ(צילום: EPA)

מוזר. 67 שנים עברו מאז סיום המלחמה. העולם השתנה בדרכים שאין לתאר. יש לנו מדינה משלנו וכבר לא צריך לפחד. אז למה במונית, כשהנהג שאל אותי מאין הגעתי, אמרתי לו שאני מארצות הברית?