'ערב זהר וגנר' בערוץ 8: מציצנות היא לא תירוץ
במסווה של דוקומנטציה אמיצה, תחת הכותרת "ערב סרטי זהר וגנר", צופי ערוץ 8 קיבלו מנה גדושה של פורנוגרפיה רכה. סדרת הסרטים הלא אמינים של הבימאית הפרובוקטיבית, מוכיחה שמחשופים נדיבים הם לא תחליף לחשיפה נפשית אמיתית
"ערוץ 8 גאה להציג: ערב סרטי זהר וגנר", כך היה בקדימון שארז שלושה סרטים אישיים, חושפניים לעילא וכולם סביב תחנות חיים של זוהר וגנר, מי שהקצינה את אומנות "אני מתעסקת בפופיק שלי ומראה לכם את הציצים שלי" לכלל משהו שנקרא עשייה דוקומנטרית.
ביקורות טלוויזיה אחרונות ב-ynet:
"ארץ נהדרת": לא מצחיקה, סתם מתאכזרת
"היפה והחנון 3": שובו של הריאליטי שיש לו הכל
כיוון שראיתי בעבר את שני הסרטים הקודמים של וגנר: "זורקי" ו-"סימני מתיחה", לא ידעתי בדיוק במה ערוץ 8 מתגאה כל כך, ומסוקרנת קמעא ישבתי לצפות ב"ימי הזוהר", יצירה שמוקדשת לשנים בהן היוצרת עבדה כחשפנית בניו יורק.
ההבדל בין צופה למציצן נעוץ בסקרנות. כשאדם מתיישב לצפות ביצירה דוקומנטרית, צריך להיות מינימום של עניין שישקיע אותו בכורסתו וירחיק את אצבעותיו מהשלט. מציצנות איננה עניין. מציצנות היא דרך נוחה, זמינה וזולה לסיפוק יצר או גירוי, בדרך כלל בתחום האירוטי, אותו ניתן להרגיע באמצעות צפייה.
על התובנה המאוד לא מחוכמת הזאת בנויה כל תעשיית הפורנוגרפיה, מפורנו רך ועד הארד קור מלוכלך, ובשולי התעשייה הזאת יש אנשים שחוו בילבול מסוים בחייהם ונדמה להם שתיעוד עצמי בתוך קונטקסט פורנוגרפי מוציא אותם מן ההקשר הזה, כאילו עצם התיעוד הופך את הפורנו לאומנות.
בגיל עשרים וקצת, החליטה זוהר וגנר, צעירה שנסעה ללמוד בניו יורק, להתפרנס מעסקי החשפנות. היא לא הייתה זקוקה לכסף, והיא הגיע מרקע סוציואקונומי שונה מאוד מרוב הפועלות בתעשיית המין. בגיל 41, עשרים שנה אחרי, היא מתאמצת לאסוף את רסיסי הזמן ההוא באמצעות קלטות בהן היא מתועדת כחשפנית מתלמדת, כולל כל הפוזות שאתם וודאי מכירים מערוץ פלייבוי שצפיתם בו, והכל נעשה לכאורה מניסיון להבין מדוע עשתה את מה שעשתה.
כמו בסרטיה הקודמים, וגנר מציגה כאן פרסונה לא לגמרי אמינה. העלילה בסרטים הקודמים, נבנית סביב חשיפה של שקרים וסודות משפחתיים, שהצופה מתבקש להאמין כי מעולם לא נחשפו עד שוגנר למדה לאחוז במצלמה ולביים קצת. בסרט הזה, רף אי האמון הוא גבוה במיוחד.
הצופה (המציץ) מתבקש לעקוב אחרי וגנר ובן זוגה הנוכחי, איש ששפתו כלפי הגברת מניפולטיבית עד אלימה, והוא זה שבעצם מוביל את העלילה, לפיה מתברר בסופו של דבר כי וגנר פנתה לחשפנות בגלל מצוקה שלא היתה מודעת לה כלל. במהלך הסרט נחשף כי בעצם הייתה קורבן לניצול מיני מצידו של איזשהו גניקולוג, וסביבתה הקרובה בכלל לא הבינה כי זה ניצול. מיותר לציין כי וגנר עצמה לא הבינה.
קלולסיות מחדר המיטות
כמו בסרטיה הקודמים, גם כאן היא מצטיינת בקלולסיות רגשית. שהיא הדבר היחידי בסרט המותיר את הצופה פעור פה (אם לא נתמקד במראה החזה החשוף של וגנר, או בעירום הפרונטאלי המלא שלה בקלטות הנושנות שהיא משחזרת כאן). מי שרוצה, ימצא את עצמו מצקצק בלשונו ואפילו מפתח חמלה מסוימת כלפי חוסר המודעות הקיצוני של אישה שרוצה רק לרָצות.
וגנר עצמה טוענת שהיא כזאת בסרט "זוריק", בוא עסקה בריצוי אימה שהפקידה בידי הילדה זוהר את סוד הבגידה באבא. "סימני מתיחה" עסקה בלרצות את בן הזוג שלה, בעודה מתפעלת ממיניותה ומעירומה שלה בשלבי הריון מתקדמים. ועכשיו מה? עכשיו, כך נבנה, מוגשת כאן מנחה ענקית, ממש בלתי מתקבלת על הדעת, לבן זוג אגרסיבי שוגנר מניחה לו לכתוב את עלילת חייה.
בנוסף לחוסר האמון הקיצוני שמתעורר בעת הצפייה בסרט, יש עוד תמיהות. האופן בו וגנר משתמשת בקלטות המתעדות את העירום שלה והתמחותה בפתיינות האמורה להתלוות לו, ההתעקשות שלה על כך שהיא לא זוכרת אם אכן קיימה יחסי
מין בתמורה לכמה מאות דולרים או לא, ההתעקשות שלא לחשוף בסרט את האיש שתיעד אותה בקלטות, אלא רק לנהל איתו שיחות סקייפ מנומסות פלוס צחקוקים - כל אלה יוצרים שתי תחושות לא נעימות באותה מידה.
הם מבהירים שהצופה התיישב בכורסה מתוך מניפולציה בוטה וחסרת כיסוי, והם מוכיחים בעליל שהאקסהיביציוניזם הקיצוני של וגנר מיועד להפוך אפילו את אחרון הצופים למציצן. לו הייתי יכולה, הייתי מזפזפת ברגע בו הוקרנה הקלטת הראשונה של החשפנית הצעירה. מה התירוץ שלכם?
