"פריחת הקולנוע באפריקה - תשובה ל-CNN"

את הסרט, "אדסוואה" ("Adesuwa") מ-2011, ביים לנסלוט אודוואה אימסוואן, מבכירי הבמאים הניגריים, ואחד השמות הבולטים במה שמכונה "נוליווד" ("Nollywood") – תעשיית הסרטים המשגשגת בארץ זו, שהיא השנייה בגודלה בעולם (אחרי הודו). לנסלוט הגיע לישראל כאורח הפסטיבל הוותיק, שיזם והפיק החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. 

קטע מהסרט "אדסוואה"

הסרט, שהוקרן במסגרת כיתת אמן שהעביר לנסלוט בפני הסטודנטים, והתקבל בהתרגשות רבה על ידי גודשי גן לוינסקי, הוא דרמה היסטורית המתרחשת במדינת בנין במאה ה-18, ומספרת על חטיפתה של ארוסתו היפהפייה של המלך.

לנסלוט (משמאל) בגינת לוינסקי בחברת פליטים ושגריר ניגריה (צילום: ג'ואי כוזר)

הסיפור של "נוליווד" החל, כמסתבר, לגמרי במקרה, בשנת 1992. קנת נ'נבואה (N'nebue), סוחר ניגרי, ביקש להיפטר מסטוק של קלטות וידאו ריקות שייבא מטייוואן. הוא הניח שיהיה לו קל יותר למכור אותן אם יהיה משהו מוקלט עליהן, וכך עלה בדעתו לצלם סרט בשם "Living in Bondage", שבמרכזו גבר אשר מקריב את אשתו בטקס פולחני, זוכה בכוח ובעושר, אך נרדף על ידי רוחה. הסרט הצליח מעל ומעבר למשוער, ומכר למעלה מ-750 אלף עותקים.

הצלחתו של הסרט הפתיעה בשוק שנשלט עד אז בעיקר על ידי סרטים הודיים ומהונג קונג. אלה העניקו לצופים הניגריים את מה שהקולנוע המקומי לא ידע לספק להם - סיפורים סוחפים, עשירים בסצינות פעולה, שירים וריקודים, ועשויים במקצועיות גבוהה.

מתוך "Living in Bondage" של קנת' נ'נבואה

למעלה ממיליון בני אדם בניגריה, שאוכלוסייתה מונה כ-170 מיליון איש, מתפרנסים מתעשיית הסרטים המקומית, מה שהופך אותה לתעשייה השנייה בגודלה במדינה, אחרי החקלאות.

"אנשים החלו לרכוש את הסרטים, שכלל לא היו מיועדים להקרנה בקולנוע, והם זכו להצלחה גדולה מאוד", מסביר לנסלוט בראיון עמו. "בהדרגה, החלו להפיץ אותם גם מחוץ לגבולות ניגריה, למדינות אפריקאיות שכנות - גאנה, טוגו, ניז'ר - ובהמשך הם אף הגיעו לארצות אירופה שבהם חיים אפריקאים, וכן לארצות הברית, קנדה, דרום אמריקה וקובה".

כמעט כמו בוליווד

כ-500 סרטים מופקים מדי שנה ב"נוליווד", רובם ללא כל תמיכה ממשלתית. תקציבו של סרט ניגרי נע בין 15 ל-100 אלף דולר, והכסף מגיע מהשוק עצמו. חלק מהסרטים מגיע, בסופו של דבר, גם לבתי הקולנוע שהולכים ומתרבים במהירות.

לנסלוט אודוואה אימסוואן. בקרוב יצלם בישראל(צילום: לעומרי רוט)

"זה לגמרי הפוך מאשר במערב", אומר לנסלוט. "שם, סרטים מוצגים קודם כל בבתי קולנוע ובפסטיבלים ואז מופצים ב-DVD. אצלנו, זה מתחיל ב-DVD, ואז עובר להקרנה בבתי הקולנוע. על פי חוק, כל בית קולנוע בניגריה מחויב כיום להקרין לפחות שני סרטים ניגרים בחודש".

אגב כך, מרבית הסרטים הללו עשויים באופן חובבני. הם מצולמים במצלמות וידיאו, התסריטים מאולתרים, הצילום באיכות ירודה, והעריכה נעשית בחיפזון. רובם המכריע דובר אנגלית.

"A Private Storm" - סרט של לנסלוט מ-2010

בעוד הממשלה הניגרית (שכאמור, אינה מעורבת במימון הסרטים) מביעה דאגה נוכח כמה הדימויים שהסרטים האלה נדרשים אליהם - למשל, נוכחותם בעלילות של טקסי כישוף שכמו נענית לראיה הסטריאוטיפית המערבית – מציג לנסלוט עמדה שונה.

"הסרטים הללו מביאים סיפורים עכשוויים, והם עוסקים בנושאים חברתיים. אנשים רוכשים אותם כי הם עוסקים בבעיות שלהם, ומראים להם איך ניתן להתמודד איתן. כוכבי קולנוע מקומיים הפכו לדמויות פוליטיות אהודות בזכות הפופולאריות שהעניקו להם הסרטים".

לנסלוט רואה את "נוליווד" בתור "הקול של אפריקה, התשובה ל-CNN". משך עשורים רבים טענו אפריקאים כי התקשורת המערבית מציגה דימוי מעוות של היבשת, ומתארת אותה, בעיקר, כמוכת אסונות, מלחמות, מחלות, שחיתות ורעב. הסרטים, על כן, הם מבחינתו "נוגדנים".

"Bent Arrows" - עוד סרט של לנסלוט מ-2010

הפצתם של הסרטים הניגריים ב-DVD הובילה לפריחה של מסחר פיראטי בהם. בתוך שבועיים מרגע שיצא לשוק, כבר דואגים המבריחים להפיץ את הסרט ברחבי אפריקה. אלו הם השבועיים הקריטיים מבחינת המפיקים הנוליוודיים שבמהלכם הם מרוויחים על סרטיהם, ושלאחריהם הם כבר נמצאים בעיצומו של הפרויקט הבא. ואולם, "בזכות" ההפצה הפיראטית נולד, למעשה, השוק הפאן-אפריקאי לסרטים הניגריים.

ראש השבט

אף שבשיחה עמו לנסלוט נמנע בענווה מלציין זאת, מדובר באחת הדמויות המובילות והאהודות של "נוליווד". הסטודנטית הישראלית שליוותה אותו ונכחה בראיון ידעה לספר שהגעתו לישראל היא בבחינת אירוע של ממש בעבור האוכלוסייה האפריקאית המתגוררת כאן.

"נולדתי בשנת 1971 ומגיל צעיר נמשכתי לאמנות", עונה לנסלוט בתשובה לשאלה על האופן שבו הפך לאחד מחלוצי הקולנוע הניגרי העכשווי. "בתחילת דרכי שיחקתי בתיאטרון, ואחר כך עבדתי ברדיו ובטלוויזיה. כיוון שבטלוויזיה צברתי ניסיון בעיקר מאחורי המצלמה, הוצע לי, ב-1995, לביים את סרטי הראשון". מאז, אגב, הוא מקפיד לכנס את הצוות ולברך אותו בשם ישו לפני צילום כל שוט. 

לנסלוט צופה בסרט בגינת לוינסקי (צילום: ג'ואי כוזר)

"בשנים הראשונות עבדתי כבמאי להשכיר, אבל כיום אני מביים רק את הפרויקטים שלי, ומעורב בכל שלב ושלב - כתיבת התסריט, גיוס הכספים, וכו'. כשהתחלתי לביים, התקציב של סרט ממוצע עמד על כ-4,000 דולר. סרטי האחרון כבר עלה כ-800 אלף דולר, וכל הכסף מגיע מכיסי ומהשקעה של חברים. כשיש רצון - יש דרך".

ואז הוא מפתיע, ומספר שבתוך שנה הוא מתעתד לביים סרט בארץ. "מדובר בסיפור אהבה שמתרחש בתל אביב בין כומר אפריקאי ובחורה ישראלית", הוא מספר על מה שעתידה להיות הקופרודוקציה הישראלית-ניגרית הראשונה. את הסרט הוא מתכוון להפיק בשיתוף עם יקי איילון,

ישראלי שהתגורר בניגריה ומי שלמעשה יצר את הקשר בין לנסלוט לבין הפסטיבל.

הקרנת "אדסוואה" בפני באי גן לוינסקי היא, במידה רבה, הצהרה של פסטיבל הסטודנטים ומנהליו, ארז ברנהולץ ואלעד גולדמן, על מחויבותם לנושאים חברתיים בוערים. מתבקש, על כן, לשאול את לנסלוט איך הוא מתייחס לסוגיית הפליטים הסודניים.

"זו יכולה להיות הזדמנות למפגש בין תרבותי", הוא אומר. "העולם הוא היום כפר גלובאלי. צריך לתת לאנשים האלה תחושה של שייכות ולהפוך את שהייתם לחוקית. מצד שני, עליהם לכבד את חוקי ומנהגי המדינה המארחת. גם בארצי ישנם לא מעט ישראלים שעובדים ומרוויחים היטב".