לקום על צד שמאל: "אלכסנדר והיום האיום"

יש איזו ציפייה מילדים, שתמיד יהיו שמחים. הרי מה רע להם בחייהם? כל שעליהם לעשות הוא לשחק, לאכול ולישון (טוב, כמעט, יש כאלה שגם לא ישנים). אבל היום של אלכסנדר, כפי שמרמז במעומעם-ממש שמו של הספר "אלכסנדר והיום האיום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל" מאת ג'ודית ויורסט, רחוק מאוד מלהיות משמח.

• פרידה ממוריס סנדק : איש יצורי הפרא
• ז'אק טאטי בגרסת ספר הילדים
• נסיכה קסומה ופמיניסטית
  

מהרגע שבו אלכסנדר מתעורר בבוקר הוא מגלה שאין ולו דבר אחד שעומד להצליח לו באותו היום: "נרדמתי עם מסטיק בפה ועכשיו יש לי מסטיק בשער, ובבוקר כשקמתי דרכתי על הסקטבורד והסוודר נפל לי לכיור דווקא כשהברז היה פתוח וידעתי שזה הולך להיות יום איום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל".

זועף ומעורר הזדהות. אלכסנדר(איור: ray cruz)

ולצערו, זאת ממש רק ההתחלה. בהמשך סובל אלכסנדר מישיבה במקום הכי גרוע במכונית, מהגננת שמעירה לו, מהחברים בגן שבוגדים בו, מהקינוח שאמא שכחה לשים לו בתיק, מרופא השיניים שמכריז שיש לו חור בשן, מהנשיקות שמראים בטלוויזיה - והרשימה לא נגמרת. אלכסנדר, מוכה עצב, מבין שעובר עליו "יום איום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל", ומבקש לעבור לגור באוסטרליה, לברוח מכל זה אל קצת שקט ושלווה.

בכל פעם שאלכסנדר רוצה לעשות משהו ביום המזוויע שלו, חוקי מרפי מתנכלים לו ("אנתוני הפיל אותי דווקא איפה שיש בוץ") ובאופן כללי העולם כולו דואג לפעול נגדו, להעלים את דגם הנעליים שרצה מהחנות, לסגור לו את דלת המעלית על הרגל - ולא, הרשימה עדיין לא נגמרת.

אירועים מעצבנים זה קאלט

"אלכסנדר והיום האיום" ראה אור לפני 40 שנה בדיוק, ב-1972. שלוש הדמויות המרכזיות, אלכסנדר, אנתוני וניק, נקראות על שם שלושת בניה של ויורסט עצמה, עיתונאית, סופרת גם למבוגרים ואף חוקרת בתחום הפסיכולוגיה. בארצות הברית הוא הפך במהרה לקלאסיקה וזכה בפרסים ספרותיים רבים, וב-1990 אף עובד למשדר טלוויזיה מיוחד ובו הוקצנו עוד יותר האירועים המעצבנים העוברים על אלכסנדר.

החיים אפורים מסביבו

ב-1998 פרץ הספר מדיום נוסף, וזכה לעיבוד תיאטרלי-מוזיקלי מצליח. להצלחה הגדולה של הספר, מלבד תחושת ההזדהות המתעוררת גם בקוראים המבוגרים, תורמים המקצב המהיר של המשפטים וחוסר הפיסוק, החזרות המבניות המתארות את כל הקלקולים בשרשרת יומו של אלכסנדר - וכמובן המסקנה הנחרצת שעולה שוב ושוב - זה היה יום איום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל.

כשמדובר בתרגום לעברית של מיכל אלפון, הבעיות הקטנות צצות באמריקניזמים: אנתוני מוצא בקופסת הדגנים שלו דגם של מכונית קורבט סטינג-ריי, בדרך לגן אמא של בקי מושיבה אותו עם ילדים ששמם אודרי ואליוט, והחברים שם הם פיליפ פרקר ואלברט מויו. רופא השיניים הוא ד"ר פילדס, ובארוחת הערב בבית אוכלים שעועית לבנה.

כל אלה מעלים שאלות מעניינות על לוקליזציה בתרגום, ועל האופן שבו ניתן לקרב את עולמו של אלכסנדר לקוראים בישראל מבלי לפגוע במרקם הסיפור ובניואנסים הקטנים שלו. האם יכלה בכלל לשקול אלפון שינויים דרמטיים כאלה? לטעמי התשובה כאן שלילית, אך מקרים אחרים בהיסטוריה של ספרות הילדים בארץ מוכיחים שאפשר לעתים לבחור אחרת, כמו פיפי שהפכה לבילבי, ואליס בארץ הפלאות שהפכה ללא פחות מעליזה, למרבה הצער.

איוריו של ריי קרוז בספר משלימים באופן נפלא את ראיית העולם הפסימית, החותכת והאגוצנטרית כאחד - זו האחרונה האופיינית כל כך לגיל הילדות - של אלכסנדר. כל המרחב צבוע בגווני שחור-אפור-לבן קודרים, ורק אלכסנדר עצמו צבעוני ומודגש על פני שאר הפרטים.

מכאן שאלכסנדר מהווה את המוקד הבלתי מעורער של ההתרחשויות, וברור שכל מה שקורה נועד לעצבן דווקא אותו ביום האיום הזה. הוא רואה בעיקר את עצמו, וגם מבחינת הפריסה המרחבית של האיורים על הדף הוא עומד בדרך כלל במרכז.

בהיבט שני, ברור כי אין דרך אחרת לקוראים בכלל ולאלכסנדר בפרט

להביט במתרחש מאשר כקטסטרופה אחת גדולה וקודרת. העולם הוא תמיד שחור או לבן, וגם זו תכונה המאפיינת לעתים קרובות את התפיסה הילדית. במקרה של אלכסנדר, העולם הוא שחור בלבד, כמו פועל נגדו במכוון מהרגע שבו פקח את עיניו.

למזלו הרב של אלכסנדר, עבר עליו רק יום גרוע אחד כזה, והוא זכה לספר המשך (שלא תורגם עדיין לעברית) בשם "אלכסנדר ו-90 הימים הנהדרים, הנפלאים, המצוינים והמשגעים". אם זה היחס המספרי בין הימים הטובים לרעים - אשריו. ואנקדוטה לסיום: מה עשו כשהפיצו את הספר בניו זילנד ובאוסטרליה? שינו את הסיפור כך שאלכסנדר חולם לעבור לטימבקטו, כמובן.