ואז הרוצח חייך אלינו
איך ייתכן שלא האשימו את שלושתם ברצח? למה מוציאים אותנו מהדיונים בבית המשפט? וכמה זמן ייקח עד שהפרקליטות תסגור הכול בעסקת טיעון והרוצחים ייצאו בזול? בת דודתו של אורגיל מואטי בפרוטוקול ביקורתי משלה
"לא, אתם לא יכולים להיכנס, זה דיון בדלתיים סגורות". לכי תסבירי למאבטח, שלא ממש מתעניין מי את ומה את עושה פה, שזה בן דוד שלך. זה הילד שגדלת איתו, זה הילד שהיה בא אלייך הביתה, מחבק אותך, עושה עליכם פוזות. בן דוד. זה נשמע להם כל כך רחוק, שאני לא יודעת אם אצליח להסביר במילים את הקִרבה. מה אני אגיד, שהוא כמו אח קטן? שככה אנחנו במשפחה? אני מסתכלת על צליל, אחותו, מבט של שנאה בעיניים שלה. היא מתה לצרוח, רק לצרוח, לבכות, להוציא הכול החוצה, אבל היא יושבת בשקט. הכול רשמי בבית משפט. כולם מדברים בשקט, לוחשים.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
לנסר את נאסר / נאסר נוואג'עה
ישראל עברה כל גבול / דור גליק
"תורידו את החולצות", אמרו לנו. את הפנים היפות של אורגיל לא יכולנו להכניס איתנו לבית המשפט. פרסמתי תמונה של החולצה הזאת בכל עמוד חדשות בפייסבוק. מובן שהעמוד הרשמי של ביבי נתניהו דאג להסיר אותה אחרי דקות ספורות, שחס וחלילה לא יהיה קשור לדברים מתועבים שכאלו. רציתי שהעולם ידע, שאנשים נורמטיביים שחיים את היום-יום שלהם ידעו, שככה מתנהלים עם רוצחים. הילדים האלו באו במטרה לרצוח את בן דוד שלי, הם חיכו לו מתחת לבית, והביאו איתם שלוש סכינים. הם חתכו אותו שוב ושוב ללא הפסקה, וכשהוא ברח, הם רדפו אחריו, תפסו אותו, ודקרו אותו שוב. הם לא רק רצחו אותו, הם אף עשו וידוא הריגה.
הם חיכו לתפוס אותו לבד. הם הביאו איתם סכין מטבח, סכין שחיטה, מאלו שאני מפחדת לחתוך איתן בצל כי הן יורידו לי אצבע. זו לא סכין שמסתובבים איתה בכיס. זו סכין שלוקחים פעם אחת במטרה ספציפית מאוד. הם הביאו אותה כדי לוודא שבן דוד שלי לא יצא חי. הם באו ממקומות שונים, נפגשו, לקחו סכינים, והלכו למצוא אותו. אבל זה לא נחשב "בכוונה תחילה" במדינת ישראל. אולי הסנגוריה תטען שהוא פשוט נפל על הסכין שלהם, כמה פעמים.
איך ייתכן שלא שלושתם רוצחים? מה ההגדרה של רוצח במדינה הזאת? למשטרה ולפרקליטות יש תיאור מפורט ומדוקדק של מה שהיה שם, ובכל זאת הם בחרו להאשים רק אחד מהנאשמים ברצח. מעניין אם זה כי יש לו עבירות קודמות והוא היה במאסר בית. אם זה לא היה, גם אותו היו מאשימים בסיוע?
ואז מכניסים לאולם את הרוצח. ילד. פשוט ילד. צנום כזה, נראה קטן, לבן כולו, לא מזיע, לא לחוץ, כאילו הוא בא לצפות, כאילו לא מדובר בו. בתמונות שלו שמסתובבות בפייסבוק הוא נראה רוצח. הוא נראה מהאנשים האלה שאתה רואה ברחוב בלילה ועובר לצד השני של הכביש, כי אלוהים יודע מה יעשה לי. בבית המשפט הוא נראה קטן. הוא מתיישב על הכיסא שלו, כיסא קטן בפינה. בכלל, בתי משפט, מתברר, הם לא מה שרואים בסרטים. זה יותר דומה לסלון של מישהו עם שני ספסלים וכמה אנשים עם גלימות. אה, והרבה שקט.
אז הוא יושב, ודוד שלי יושב מולו. הוא היה יכול לקפוץ עליו, לצעוק, לזרוק עליו משהו, לקלל אותו. אבל לא, אנחנו לא כאלו, אנחנו שקטים. לא צעקנו ולא התרעמנו. בית משפט. צריך להיות כבוד במקום כזה. ואז הוא חייך. הרוצח. הרוצח הסתכל לדוד שלי בעיניים, וחייך. ככה זה בעולם שלנו. יש רוצחים, ויש את אלו שמתים ולא יכולים לחייך יותר. נראה שהמעמד של הרוצחים במדינת ישראל, כבודו במקומו נשאר. הם מחייכים, אוכלים, כאילו לא צפוי להם עונש, כאילו זה לא משפט בכלל, אלא הסלון של מישהו. מזל שלא הגישו לו איזו כוס קפה.
ואז הוציאו אותנו, כי "רק המשפחה הקרובה יכולה להישאר", ושוב הם לא מבינים, למי מסבירים? הילד הרוצח הזה לקח את אחי הקטן, אני ראיתי אותו גדל, אני ראיתי אותו מחייך, שובר לבבות, צוחק, יוצא עם החבר'ה, קורע אותנו בקלפים, רוקד איתנו באירועים, מתחיל עם עוד בחורה. אני ראיתי אותו עושה הכול, אבל אני רק הבת דודה. צריך להתנהג בנימוס, ולשתוק. צריך לשתוק הרבה במקומות האלו. כשאתה מדבר, הסנגור מבקש להוציא אותך מהדיון. "כדי שלא יהיו עימותים", הסביר. את דודה שלי הוא רצה להוציא מהדיון. לפני חודש היא קברה את הבן שלה, הרוצחים שלו לנגד עיניה, והוא מבקש מהשופטת להוציא אותה מהדיון.
אין לנו צד בדבר, אנחנו רק המשפחה. הפרקליטות תסגור את זה כבר, ובטח יהיו עוד דיונים שלא יכניסו אותנו אליהם, ואנשי התקשורת יפסיקו לבוא, כי אלו יהיו כבר חדשות ישנות, ואנחנו לא נצעק, ולא נתרעם, כי ככה אנחנו. ויום אחד יודיעו לנו על גזר דין, או יותר גרוע, על עסקת טיעון.
זו הדרך. אין איך להילחם בה, רק לקבל את חוסר האונים ולוותר. זו המדינה שבה אנו חיים. ילדים מתים, ואף אחד לא ידבר שוב על אורגיל, הפרקליטות תעבור לתיק הבא, והרוצחים, סביר להניח, יגדלו, ישתחררו, יתחתנו ויגדלו ילדים רוצחים משלהם.
אז הם רק לקחו לנו ילד. מפה והלאה, הם ינהלו את העניינים.
מיתר סרוסי, בת 24, בת דודתו של אורגיל מואטי ז"ל, סטודנטית להנדסת תעשייה וניהול, אוניברסיטת תל אביב.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
