הבאנו ביכורים עם אורנה עקאד

הבמאית ואשת התיאטרון אורנה עקאד (50), מצאה את עצמה בתחילת שנות ה-2000 בהפגנה סוערת בכפר ערבי. היא חלפה במקום ברכב עם בעלה, ילדתם הקטנה ותינוק קטן. פתאום איש בבית קפה שישב בשקט בסמוך למאורע והביט במתרחש, חטף כדור סורר ונפל ומת במקום. "האירוע הזה השפיע על החיים שלי", מספרת עקאד, שמוציאה בימים אלו ספר ראשון בשם "ואדי מילח".

• רוצים לקרוא פרק מספרה של אורנה עקאד? היכנסו לכאן
• הבאנו ביכורים עם איילת גונדר-גושן
• הבאנו ביכורים עם עוזי זק
• הבאנו ביכורים עם הגר דורון
  

"בן זוגי גר בכפר ג'ת. אנחנו נשואים עשרים שנה. ביום ההוא נסענו לכפר שלו לביקור משפחתי. בכפר הפגינו אז כתגובת נגד לשרון שביקר בהר הבית בתקופה רגישה. בשלב מסוים התחילו יריות, אז נסענו מהר כדי לא להיפגע. 13 אנשים שהשתתפו בהפגנות האלו קיפחו את חייהם, כולל ילדים ממש צעירים, ללא נשק. המקרה של האיש בבית הקפה, שנרצח על לא עוול בכפו, פשוט זעזע אותי. רציתי לומר דבר מה על הצביעות של התופעה, וגם הצביעות של השמאל הישראלי, שכל החיבור שלהם עם האוכלוסיה הפלסטינית הוא תמיד 'על תנאי'.

"ואדי מילח". הכל התחיל בהפגנה בכפר (עטיפת הספר)

"ואדי מילח" מתרחש בשנת 2000, בימים האופטימיים שלפני פרוץ האינתיפאדה. אהוד ברק מנצח בבחירות ולציבור נדמה שאכן זה "שחר של יום חדש". הגיבור, ד"ר שאול סלע, מרצה שנוי במחלוקת שעושה חיל באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית, מחליט לחזור למולדתו הטעונה אחרי ששבע מההצלחות הקרייריסטיות. הוא מתיישב בזיכרון יעקב עם משפחתו כשהוא כמעט בן 50, ופותח בקריירה חדשה: מורה לספרות בתיכון האזורי שבמורדות הכרמל. אך תלמידה בכיתתו שמגיעה מכפר ערבי סמוך, שובה את לבו ומשנה את חייו.

מדוע כתיבה?

"תמיד כתבתי. מגיל בית הספר היסודי. שירים, סיפורים, רשימות - למרות שרציתי להיות דברים אחרים: זמרת כמו רבקה זוהר (בגלגול הקודם שלה בשנות ה-70) ורציתי גם להיות שחקנית. כתבתי מחזה ראשון בכיתה ז', והמורה שלי לספרות אמרה שאני כותבת דיאלוגים יפה ובאופן בוגר. אחרי התיכון התקבלתי לבית ספר למשחק בלונדון, אבל מהר מאוד הבנתי שהבימוי מעניין אותי יותר מאשר להיות על מרכז הבמה. רציתי ליצור את הכל".

בימים אלו עקאד משמשת כלקטורית למחזות בשפה הערבית, ומעלה בקרוב הצגת יחיד בפסטיבל עכו לתיאטרון ערבי, בשם "יפתי", על פליטה שמגיעה ליפו 60 שנה אחרי הגירוש של 1948, וחוזרת לחפש את אהובה והבן שהשאירה מאחור.  

על מה הספר שכתבת?

"זה סיפור אישי על אקדמאי שחי הרבה שנים בניו יורק, וחוזר לארץ בתקווה שפה הוא ימצא את השקט. למעשה הוא איש רדוף שרצה להיות שחקן ומרצה, אבל תמיד 'שם לעצמו רגל', ולא הגשים את החלומות שלו. בתור מורה בתיכון, הוא פוגש בנערה מפארדיס, שנכנסת לבית ספר יהודי בעקבות התעקשותם של הוריה על חינוך טוב. 

"אבא שלה הוא איש מאוד פתוח, ואמא שלה, אישה שנחשבת מתקדמת בדורה בכפר היא עובדת סוציאלית, סגנית מנהלת מחוז. על הרקע החברתי הלא פשוט של חיי הכפר והחזרה לדת - הוריה רוצים שלא תוותר על לימודים, ועל חיים מלאים, נרקם סיפור שלם על רקע משפחתה של שהיתה מעורבת בהפגנות, שמשתלב בסיפור הרומן האסור בין שאול לתלמידה".

מה אוטוביוגרפי בעלילת הספר שלך?

"מהחיים שלי אני מביאה את הטעמים והשפה של הכפר הערבי. לישראלים, טיסה לניו יורק נראית קרובה יותר מאשר המרחק בין זיכרון יעקב לפארדיס. הרומן מציג את ההתנגשות של שתי החברות. בתור אדם שחי בין שתיהן, יש לי קונפליקטים שהם גם ביני לביני, וגם בין הבפנים לעולם שבחוץ. אם אנחנו נוסעים לכפר בחג 'עיד אל פיטר', ואני חוזרת בערב שאחריו לתל אביב, אני מרגישה כאילו עברתי נסיעה ארוכה מאוד, בין שני עולמות מנוכרים אחד לשני. את השוני הזה, לאו דווקא הפוליטי, אלא החברתי, אנשים לא רוצים לדעת ולראות".

איך היו התגובות למעשה הכתיבה שלך, מצד שני העולמות שאת חיה בהן?

"הבן זוג שלי מאוד חשש, אבל אחרי קריאת הספר הוא חשב שהרומן מאוד חשוב, משום שהחברה הערבית והעברית לא מוצגות באופן חד-ממדי, אלא כמורכבות. אין כאן אשמים, יש רק מציאות. הספר מוקדש לחמי שכבר אינו בחיים, שישב איתי שעות וסיפר לי סיפורים מהשנים שלפני 1948, מרצונו המוחלט, בלי ששאלתי. לאנשים ציונים מאוד קשה לשמוע את הנרטיב הזה.

"כיום, בתור משפחה מעורבת, הקשיים מול החברה בחוץ הם אדירים. נגיד כשאנחנו נוסעים לארצות הברית ומעמידים אותנו בצד, והילדה שלי שואלת למה מדביקים לנו מדבקה אדומה על המזוודה. הגזענות מתחילה מהרחוב. אולי רק תל אביב היא מעוז השפיות האחרון".

איך בחרת את שם הספר?

"הרומן מתרחש בין פארדיס וזיכרון יעקב, והכביש שמפריד ביניהם הוא ואדי מילח, בעברית: מלח. בערבית כולם קוראים לו מילק. אין הסבר מפורש למה קוראים ככה לדרך הזאת, אבל יש כמה השערות: אולי כי הובילו מלח לסוריה, או שאבן הגיר סביב פארדיס נראתה כמו מלח. רציתי שם שיבטא את מה שמפריד בין המקומות האלו, את עצם העובדה שאותו המקום נקרא בשמות שונים על ידי שני העמים".

מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?

"מאוד חשוב לי שעמוס עוז יקרא את הספר. לא רק כי הוא עמוס עוז הסופר המפורסם, אלא כי הוא היה המורה לספרות שלי בתיכון. שלחתי לו עותק, ואני מקווה שהוא אכן יעשה זאת. מהספרות הבינלאומית הייתי שמחה אם טוני מוריסון היתה קוראת אותו, כי היא סופרת שאני מעריכה ואוהבת, ויש לי חיבור למקום ממנו היא כותבת".

 על איזה ספר ילדים גדלת?

איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?

יש לך איחולים לספרות הישראלית?

"אני מאחלת לספרות הישראלית שלא תרים ידיים. חוק הסופרים שעבר בקריאה ראשונה הוא משמח מאוד, אבל זאת רק תחילת הדרך. אני זוכרת את התקופה שעל השולחנות הגדולים בסטימצקי היו פעם ספרים חדשים ללא מבצעים. המצב הקיים הורג את האהבה לספר הכתוב. אבל יש הרבה אנשים טובים שכותבים, ומגיע להם להישמע. היצירה לא יכולה להיגמר, כי אין חיים בלי יצירה".