מכרו את הסופרים הצעירים בשקל

פעם הייתי רועת צאן. הייתה זו חוויה משעממת ודבילית, עם חיות משעממות ודביליות, שבהחלט לא ראויה לזיכרון. אבל דבר אחד אפשר לזקוף לזכות המרעה: מאז, אני מזהה היטב התנהגות עדרית. כמה קל להצטרף לחגיגת ההנהונים של סופרי ישראל. אחרי הכול, מי באמת רוצה להרוויח שקל לעותק עבור יצירה שנכתבה במשך שלוש שנים? אבל כשהתגובות ל"חוק הספרים" בתקשורת הספרותית נשמעות, מריחות ומתנהגות כמו עדר, ברור שכדאי לבדוק היטב מי ירוויח מהחוק הזה, ומי יפסיד.

נתחיל ממי שירוויח: הסופרים הוותיקים, אלו שבנו להם קריירה מפוארת, בצדק או שלא בצדק, בתקופה שבה רכבו פה על גמלים ושאבו מים מהבורות, הם המרוויחים הגדולים מהחוק. הרי התהילה כבר פרושה לרגליהם, מגרמניה ועד מרוקו, וכל מה שנותר להם זה לשלשל מטבעות נוספות לכיסם ואחר כך לכווץ את פניהם בהבעת צדק ולנאום הרבה על אהבת הספרים שלהם.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

ואז הרוצח חייך אלינו / מיתר סרוסי, בת דודתו של אורגיל מואטי

געגועיי לבן גוריון ולבגין / אריה עמית

לעומת זאת, המפסידים או אלו שעלולים להפסיד הם הסופרים הצעירים, אלו שאיתרע מזלם להיוולד בתקופה שבה לכל ילד יש מחשב ובתקופה שבה מבלבלים בין ידיעת קרוא וכתוב לבין המצאת סיפור הגון. וכשאני אומרת מפסידים, אני בכלל לא מתכוונת להיבט הכספי, אלא מתכוונת להיבט התודעתי. אני יודעת שסופרים צעירים רבים משתוקקים להיכנס למבצעי ההנחות, מאחר שזו ההזדמנות היחידה שלהם לפרוץ לתודעה ולבנות להם קהל קוראים מסוים. אז נכון שכסף ממש לא רואים מזה, אבל לפחות הספר מגיע ליותר אנשים שיכולים למצוא בו עניין.

שרת התרבות, לימור לבנת, טענה שספר זה לא קוטג' ולא עגבניה. בעניין זה אני מסכימה איתה (ומעבירה שאלה לכבוד שרת החקלאות: למה העגבניות כל כך יקרות?), אבל אם כבר מזכירים ירקות, כדאי לציין שחיי המדף של ספר בישראל קצרים בהרבה מאלו של עגבניה או מלפפון. החוק מדבר על הגבלת מחירו של הספר למשך שנה וחצי או שנתיים - נצח במושגים של שוק הספרים בארץ דהיום.

אפשר ללמוד מהצרפתים דברים רבים אחרים, כגון איך להכין באגט טוב או, להבדיל, כיצד להפריד את הדת מהמדינה. אבל החוק במתכונתו הנוכחית הוא לא פחות מגזר דין מוות לספרים חדשים. לו היו קמים מרבצם הסופרים הוותיקים/סופרי רבי המכר ומציעים סוג של התייחסות לסופרים הצעירים, ניחא. אם היו מציעים להכניס לחוק סעיף המיוחד לסופרים הצעירים, הייתי מפסיקה ברגע זה להתלונן. אבל לא כך הדבר.

לא הכול מתחיל ונגמר ב"הארי פוטר"

ומשום שאף אחד לא עושה את זה, אין לי אלא להציע פתרונות מעשיים: במקום לייסד קרנות לפרסים בנושאים מגויסים ולאומיים, אפשר ורצוי להשקיע את הכסף בתרגום חלקי של הספרים והצגתו בחו"ל. אחרי הכול, אנחנו חיים במדינה צפופה ומזיעה, וטווח התנועה פה מוגבל. לשם כך, כדאי להקים מכוני תרגום נוספים ולאפשר מנגנוני הוצאה לאור שונים ומגוונים. כדאי להבטיח שבראש ובראשונה, יתורגמו ספרים אלו לערבית. יש בארצות השכנות לנו צימאון אדיר- גם אם מוסווה - לספרות ישראלית, ואולי במקום לפטפט על נושאי ביטחון כדאי להסיט את המצלמה לכיוונים אחרים. בנוסף, אפשר לייסד קרן מלגות שתבטיח שסופר ירוויח לא פחות משכר מינימום לחודש ורעיונות טובים לא חסר.

לסיום, כדאי להפנות את אור הזרקורים של שרת התרבות המודאגת לעבר הספריות המאובקות והלא פוטוגניות. שם, על מדפים רעועים או חדשים, תלוי בתקציב, נמצאים אוצרות בלומים. כדאי לדאוג שהדור הצעיר יבין שלא כותבים לפני שקוראים ושקריאה אינה מתחילה או נגמרת בספרי "הארי פוטר".

במקום להבטיח הבטחות בסגנון מחשב לכל ילד, ובמקום להצעיד ספרים גרועים במצעדים גרנדיוזיים, כדאי להחזיר את הספרים למקומם הראוי, להפנות את העוללים הרכים לעבר אותן ספריות ולפתוח את הבוקר בכיתה בקריאת בוקר. שיבינו שכתיבה זו עבודה קשה. הגרפומניה, היו בטוחים, לא תיעלם, אבל לפחות תהיה זו גרפומניה איכותית יותר.

גלית דהן קרליבך היא מורת דרך, בעלת מדור בעיתון "מקור ראשון". ספר הביכורים שלה "אחותי כלה והגן נעול" ראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן. בימים אלו עובדת על הרומן הבא. 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il