הדור הבא בעזה: "טיול שנתי בנמל יפו שבפלסטין"
התמונות ממסיבת הסיום של גן הילדים ברצועה, שהציגו המחזת עינויים, מדי מחבלים וכלי נשק, הם הבסיס החינוכי שתכניו שולטים כיום גם בתחומי הרשות. "שלא נרמה את עצמנו שהאיבה עומדת לחלוף", מזהירים מומחים. "גם במצרים האיבה רק גדלה"
הדור הבא שייאבק בישראל. "מדובר באקט ברברי לחלוטין. זו בעיה עמוקה של החברה הפלסטינית כולה", כך הגדיר היום (ד') ד"ר דן שיפטן, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, את מסיבת הסיום בגן הילדים בעזה, שתמונות ממנה פורסמו אתמול ב-ynet.
עוד בערוץ החדשות של ynet:
בין היתר, ניתן היה לחוש בהסתה הקשה נגד ישראל, שבאה לידי ביטוי בחגיגות סוף שנת הלימודים ברצועת עזה. דגמי רובים שהוחזקו על ידי ילדים, רובם לבושים במדי הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי, היו רק חלק מהאביזרים על הבמה. גם ארונות קבורה, אמצעי עינויים ותאי כלא "כיכבו" במופע. "חובה עלינו לחנך את הילדים לאהוב את ההתנגדות, את פלסטין ואת ירושלים כדי שיידעו מי היא פלסטין ומיהו האויב שלה, וכן מהו תפקידה ותפקידם בעתיד", אמרה מנהלת גן הילדים.
שיפטן עסק ברוח שעולה מהתמונות, "מסר עמוק של פסילה טוטאלית של ישראל, לגיטימציה לטרור וקורבניות עמוקה", תיאר, תוך שהוא מעריך כי לחץ פוטנציאלי של הקהילה הבינלאומית לא יצליח לשנות את תכני מערכת החינוך ברצועה.
גם איתמר מרכוס, מנהל ומייסד מרכז המחקר "מבט לתקשורת פלסטינית", לא מבדיל בין מחנכי החמאס לרשות. "הדברים האלה לצערנו הם שגרתיים. יש ניואנסים בין התכניות, אבל המסרים הם אותם מסרים - לישראל אין זכות קיום או שהיא פשוט לא קיימת". בכפוף לכך, נלמדים "כיבושי 48' ו-67'", וכל עיר ישראלית היא למעשה פלסטינית.
שיעור "גיאוגרפיה" ברשות, סיפר מרכוס, מתעלם לחלוטין מקיומה של ישראל. "ילדים מצביעים על מפה ואומרים שטיילו ביפו וחיפה, והמורה עונה להם: 'יופי שטיילתם במדינתנו הפלסטינית'. כשהמורה שואלת מה הנמל החשוב ביותר בפלסטין - יפו, עכו או חיפה, ילדה שתענה 'יפו', תזכה למחיאות כפיים".
פרלמנטים בשוויץ, בריטניה ונורבגיה עסקו לאחרונה בנושא וניסו להשפיע על תכני מערכת החינוך הפלסטינית. לדברי מרכוס, זו בדיוק הדרך לפתור את הסוגיה, היות והפלסטינים "לא יורידו שום דבר בכוחות עצמם, ללא לחץ בינלאומי". אחד מהאמצעים להגבלת מערכת החינוך האמורה עשוי לצמוח מיוזמת חקיקה אמריקנית, שתקשור העברת תקציבים לתכנים חינוכיים. "ניתן לראות התחלה של שינוי. אם בעבר בתי מחוקקים סמכו על אבו מאזן והבטחותיו, היום הם התחילו להשתכנע שהוא משקר להם".
לעומתו, גורס ד"ר שיפטן כי השינוי, אם יבוא כזה, יתחיל מהבסיס. "רק חברה יכולה להחליט להכניס שינוי בתרבות הפוליטית שלה. לחצים חיצוניים יכולים לדכא את זה לזמן מה, או למתן גילויים פומביים, אבל קשה מאוד - ובדרך כלל לא מצליחים - לשנות את התרבות הפוליטית עצמה". בהקשר זה, העריך שיפטן בפסימיות כי "התרבות הערבית לא עומדת בשום פנים ואופן בפתחו של שינוי חיובי, כמו במצרים, שם שלטון מדכא אחד מוחלף בדיכוי מעמיק יותר".
מערכת החינוך הפלסטינית, לטענתו, מתבססת מילדות על "התרפקות על דמות של קורבן וניסיון לטעון שהאחר הוא בחזקת מדכא". עם התבגרותם, וכן במערכת ההשכלה הגבוהה, "אין שום נכונות לקבל אחריות על מצוקתם ובעיניהם הם פשוט קורבן נטו, נפלאים. מבחינתם, הם ישבו בתמימות בבתיהם ולפתע התחילו להרוג אותם".
התוצאה, על פי מרכוס, משפיעה עמוקות על עתיד הדיאלוג המדיני. "יש כאן מגמה חינוכית עקבית, שתביא לכך שלא יהיה דור חדש שיגדל ויקבל את ישראל כשכנה. תכניות החינוך ובתי ספר של הרשות, ולאו דווקא של חמאס, הן שמלמדות שירים וסיפורים ברוח השנאה". מבט בוחן על השכנה מדרום מביא את שיפטן למסקנות דומות. "שלא נרמה את עצמנו שהאיבה עומדת לחלוף. כמו שאנו עדים כעת, לאחר 35 שנים של שלום עם מצרים, שהאיבה שלהם כלפינו רק גדלה".
Read this article in English
לפנייה לכתב/ת 
