נכשלנו במלחמה, איבדנו את הבית
איך נסביר לילדים? האם הגיוני שהשמאל הקיצוני ישליט את תפישתו באמצעות בג"ץ? רגע לפני פינוי מגבעת האולפנה
בהתחלה לא דיברנו על זה הרבה. קיווינו שאם לא נתעסק בזה זה פשוט לא יקרה. מדי פעם ביקרו פה פוליטיקאים שפיזרו הבטחות ודיבורים, ואנחנו משכנעים את עצמנו שמישהו שם בחלונות הגבוהים דואג לנו. היינו אופטימיים מאוד, וכשנולד בננו השלישי, קראנו לו "בְּנָיַה", כסמל וכסימן לאופטימיות שלנו ולתקווה להמשיך בבניין.
לאט לאט התפזר הערפל והסתבר שהאמרה "אם אין אני לי - מי לי" נכונה יותר מתמיד. ניסינו לדבר קצת עם משפחה, חברים, מכרים ואפילו עם השכנים מהיישוב, וכמעט בכל מקום נתקלנו באדישות וקהות חושים - "מה פתאום? אין סיכוי. יהיה בסדר. ה' יעזור". על התייחסות תקשורתית בכלל לא היה על מה לדבר. אין ברירה. בשביל להיאבק על הבית שלנו היה עלינו לצאת מתוך עמדת החנונים הנחמדים שמחכים שמישהו יפנה אליהם. ולמרות שהיה לנו קשה להאמין ביכולתנו להגיע גבוה, אמרנו: לפחות נוכל להגיד שניסינו.
אז עכשיו אנחנו אומרים: ניסינו. ובמידה מסוימת גם הצלחנו. הצלחנו להביא את הסיפור שלנו לראש מעייניהם של שרים בכירים. הצלחנו לחלץ מראש הממשלה התבטאויות ברורות מאוד בנושא. הצלחנו לעניין את התקשורת עד כי גם אנחנו נבוכים מול מבול הידיעות החדשותיות העוסקות בנו ומול הראיונות התכופים בכלי התקשורת. הרבה אנשים טובים ואידיאליסטים נרתמו בכל לבם למאבק שלנו.
חסרי אונים מול חוסר התוחלת
אבל בסופו של דבר נכשלנו. בראש ובראשונה נכשלנו בשמירה על הבתים שלנו ובמלחמה על הצדק והשוויון בפני החוק, אך גרוע מזאת: נכשלנו בניסיון שלנו לעורר את הממשלה מקיפאונה. נכשלנו בניסיון לשכנע את נבחרינו להתעקש על זכותם לשלוט ולקחת את מושכות השלטון מידי הפרקליטים והמשפטנים. וזה הדבר הכואב ביותר, כי על נזקי רכוש ניתן לפצות בדרכים כאלה ואחרות, אבל אל מול התחושה של החנק ההתיישבותי שבו אנחנו נתונים, ומול חוסר התוחלת שבהבטחותיהם של נבחרי הציבור, אנחנו עומדים חסרי אונים.
כעת אנחנו עומדים בפני פינוי. אנחנו לא שוגים באשליות, אבל אנחנו לא מצליחים לאזור את הכוחות הנדרשים כדי להתחיל לארוז את הבית, להתחיל להסביר לילדים מה הולך לקרות לנו, כשאנחנו בעצמנו לא יודעים את התשובות הנכונות. אנחנו מעמידים פנים שמדובר במעבר דירה רגיל. כאילו בחרנו את הדירה הבאה שלנו. כאילו בחרנו את המיקום של הקראווילה. כאילו אנחנו עוזבים בקלות, כאילו לפינוי שלנו מפה אין משמעות אדירה למפעל התיישבות ביהודה ושומרון כולו, כאילו זה הגיוני שארגוני השמאל הקיצוני יעקפו בסיבוב את כל הדרג השלטוני הנבחר וישליטו את השקפת עולמם באמצעות בג"ץ, כאילו מדיניות של איפה ואיפה היא דבר שיכול להתקבל על הדעת במדינה דמוקרטית.
אז אולי עכשיו הילדים שלנו לא מבינים מה באמת קורה פה, אולי ההצגה שלנו מצליחה לנו, אבל הפחד הגדול שלנו הוא שהילדים התמים והמתוקים האלה יגדלו למדינה שהדמוקרטיה בה היא תחפושת, מדינה שלראשיה אין כל ייעוד וחזון מלבד ההישרדות הפוליטית, מדינה שלא זוכרת שכל תוקף קיומה נובע מזכותנו הבלעדית על ארץ ישראל.
את השבועות הבאים אנחנו הולכים להעביר בהכנה, עוד לא ברור למה, ובפרידה כפויה מהנופים של בית אל מדרום והרי בנימין מצפון שאליהם התרגלנו ושאותם אהבנו, ומהפינות בבית ובשכונה שבהן צמחה משפחתנו. התחושה שיחד עם הבית אנחנו נפרדים גם מהיכולת לתת אמון בנבחרינו הופכת הכול לקשה יותר. לנו, ואני רוצה להאמין שגם להם.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
