גואטמלה: מסע אל "ארץ האביב הנצחי"
הארץ שישראלים טסים אליה בכדי לטפס על הר געש מעשן, לטייל בין פירמידות של תרבות המאיה ולבקר בחופים הזהובים שלה, מתאימה לטיול בכל עונות השנה. אז מה יש בה שתרמילאים נוהרים אליה? המדריך המלא למטייל בגואטמלה
אוכלוסייתה של גואטמלה מונה כ-15 מיליון תושבים. 55 אחוז מהם "מסטיסוס" (בני תערובת של אירופים ואינדיאנים), וכ-43 אחוז אינדיאנים מצאצאי שבטי המאיה שלא נטמעו באירופים. לבנים ואחרים מהווים את שאר האוכלוסייה. יש גם תושבים שחורי עור, בעיקר לאורך החוף הקריבי.
עוד טיולים במרכז אמריקה:
- פנמה: איך שרדתי 3 ימים במדינה לא-מתוירת
- קוסטה ריקה: ענן האֵפֶר כאן הוא דווקא חיובי
- צ'יאפס: מסע אל מדינת האינדיאנים במקסיקו
המדינה ברובה הררית, למעט קווי החוף והשפלה של מחוז פטן המשתרע על פני צפונה של המדינה. מרכז המדינה ודרומה הרריים ומשופעים בהרי געש, והאקלים הוא טרופי חם וממוזג יותר ברמות.
מרבית הערים מרוכזות בחלקה הדרומי ההררי של המדינה. העיר הגדולה ביותר היא הבירה גואטמלה סיטי, שחיים בה יותר משני מיליוני בני אדם. 60 אחוז מהתושבים מתגוררים בכפרים שבהם נראה כאילו הזמן עמד מלכת, בבתי עץ קטנים ללא מים זורמים או חשמל, ומעבדים חלקות אדמה קטנות בעבודת ידיים.
ההיסטוריה של גואטמלה גדושה במהפכות, הפיכות, ממשלות לא דמוקרטיות ומלחמת אזרחים בת 36 שנה שהסתיימה בשנת 1996 עם חתימה על הסכם השלום עם כוחות הגרילה. הסכם זה הוביל בסופו של דבר לסיום האלימות הפוליטית.
משנת 1985 ועד היום נערכות בחירות דמוקרטיות במדינה.
גואטמלה ידעה גם סבל מאיתני הטבע שהיכו בה לא פעם. אנטיגואה, למשל, היושבת בסמוך להרי הגעש, נבנתה כתחליף לעיר אחרת שנחרבה, ומתקיימת לאורך כל שנותיה בצל של רעשי אדמה והתפרצויות געשיות המאיימים להחריבה.
כל אלה הותירו אדמה חרוכה ומשקעים לא פשוטים בקרב האוכלוסייה. אבל למי שלא חי כאן, הארץ הזאת יפה להפליא ומציעה שלל אטרקציות: טיפוס על הר געש מעשן, טיול בג'ונגל בין פירמידות עתיקות של תרבות המאיה המופלאה, התרגעות בחופים הזהובים, שיט בנהרות, ביקור במערות נטיפים, צפייה בחיות ובצמחים נדירים, ביקור בכפרים של אינדיאנים צאצאי המאיה, שיש בהם שווקים צבעוניים וססגוניים, וביקור במקומות שבהם מתקיימים טקסים ופולחנים עממיים. בזכות השקט (היחסי) השורר בגואטמלה, הטיול במדינה שהיה בעבר רצוף סכנות הוא כיום נוח.
"ארץ האביב הנצחי"
לפני כשנה יצאנו חמישה חברים למסע צילום בגואטמלה - "ארץ האביב הנצחי", כפי שמכנים אותה. הגענו לגואטמלה סיטי בשעות אחר הצהריים, אחרי עשר שעות טיסה ממדריד. במקרה הגענו לבירה ערב השבעתו של הנשיא החדש (גנרל בדימוס) אוטו פרז-מולינה. אחרי 25 שנה נבחר איש צבא לנשיאות. הוא ניצח בזכות הבטחתו להילחם בפשע ובאלימות.
המלון המפואר קמינו ריאל, שבו היינו אמורים להתאכסן, הוחלף במלון אחר (לא פחות טוב), מאחר שחדרי המלון נתפסו על ידי אורחים רמי מעלה ממדינות שונות שבאו לברך את הנשיא החדש, ביניהם סגן שר הביטחון ח"כ מתן וילנאי.
סוכנת הנסיעות שלנו ובעלה (ישראלים המתגוררים בגואטמלה שנים רבות) אספו אותנו מהמלון לסיור לילי קצר בעיר וארוחת ערב. גואטמלה סיטי היא עיר בירה מודרנית המשופעת במרכזי קניות בסגנון אירופי, בתי מלון מהשורה הראשונה ומסעדות פאר, אך התיירים מדירים את רגליהם מהאתרים המעטים שיש לעיר להציע, ומעדיפים להפוך את אנטיגואה לבסיס לטיולים במדינה.
- יצאתי לפסק זמן בין יקומים מקבילים בשלכת של טנסי
- 589 דולר לכריסמס בפראג: בדקנו אילו חבילות נופש לחג המולד נותרו על המדף
- "ישבנו בהוסטל בקולומביה ופתאום מישהו צעק !Free Palestine" – מדריך למטיילים במלחמה
- זאת המדינה האהובה עליי באירופה הקלאסית - והיא לא מפסיקה להפתיע
- אגמים, טרקים ואוכל טעים וזול: ביקרנו במדינה מפתיעה באירופה
למחרת השכם בבוקר המתין לנו רכב הטרנזיט עם המדריך אלגוורדו, שליווה אותנו במשך 12 ימי מסע הצילום בגואטמלה. העמסנו את הציוד על הרכב ויצאנו לכיוון צפון-מערב, לאזור אגם איסבל (Lago de Izabal) וריו דולסה (Rio Dulce).
עלינו על הכביש המהיר CA9, והתחלנו לרדת מהרכס ההררי שעליו יושבת גואטמלה סיטי (1,500 מ' מעל פני הים) לכיוון השפלה. ככל שירדנו נפרס לפנינו העמק הפורה. בירידה מהרכס עברנו דרך כפרים וחלקות אדמה שאותן מעבדים המקומיים, ובהן הם מגדלים ירקות לפרנסתם.
מטעי בננות ענקיים פרוסים על שטחים עצומים של העמק עד לאתר העתיקות קיריגואה ((Quirigua, המפגש הראשון שלנו עם תרבות המאיה המפוארת. באתר אסטלות (מצבות) מגולפות, מונוליתים מאבן חול המתנשאים לגובה של כעשרה מ' ונראים כמו זקיפים עתיקים בתוך יער טרופי שלו, יצירות אמנות מופלאות שיצרו סתתי קיריגואה בהנחייתם של אמנים מהאזור.
במשך 38 שנים הם גילפו אסטלות ענק ופסלים בדמותן של חיות הקשורות למיתולוגיה שלהם כמו צפרדעים, צבים, יגוארים ונחשים, שהוקדשו כולם למלכם הנערץ. האסטלה שקיבלה את הסימון E היא הגדולה מבין אסטלות המאיה שנתגלו עד כה. גובהה שמונה מ' ושלושה מ' נוספים קבורים מתחת לקרקע, ומשקלה כמעט 60 טונות.
בקצה המרוחק של הכיכר המרכזית נמצא האקרופוליס, שממנו נאם המלך לאנשי ממלכתו (ללא אמצעי הגברה...). כתגובה למבטים הספקניים שלנו טיפס המדריך אלגוורדו על חלקו הגבוה של האקרופוליס, והמחיש לנו בקולו את האקוסטיקה המדהימה במקום. בשנת 1981 צורפה קיריגואה לרשימת אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו.
הנהר המתוק
עלינו חזרה לכביש הראשי לכיוון ריו דולסה ("הנהר המתוק"), במרחק 34 ק"מ מקיריגואה. הנהר יוצא מתוך לאגו איסבל (הנהר הגדול ביותר בגואטמלה) ונשפך לאל-גולפטה (El-Golfete) - מפרצון, לפני שהוא נשפך אל הים הקריבי בליווינגסטון (Livingstion).
עצרנו על הגשר מעל אגם איסבל לתצפית על העיירה ריו דולסה שמצפון, כשממזרח לנו זרם הנהר. העיירה ריו דולסה היא קטנה ופשוטה, ומשמשת בעיקר נקודת מוצא לתיירים היוצאים לשיט בנהר לכיוון ליווינגסטון. ערכנו סיור קצר בשוק המקומי, ומשם פנינו למלון ננה ג'אנה שעל גדת הנהר. מרינה קטנה הצמודה למלון משמשת בעלי יאכטות זרים.
המלון בנוי מבקתות עץ הפזורות בתוך יער ירוק-עד. לכל בקתה מרפסת עץ המשקיפה על הנהר. אחרי התארגנות בחדרים יצאנו למסעדת דגים על המרינה, לארוחת ערב של סוף יום ארוך ומהנה.
עם בוקר יצאנו למזח כדי לשוט במורד הריו דולסה, לעבר הים הקריבי ולעיירה ליווינגסטון. במעגן המתינה לנו סירה מהירה פתוחה, שעליה הפלגנו בנהר העצום. האזור הוא ברובו יער טרופי צפוף, ולאתרים רבים אפשר להגיע רק בסירות קאנו.
הסירה "התעופפה" על הגלים במהירות, עד שגשם זלעפות החל לרדת (לא אופייני לתקופה זו של השנה) ונאלצנו להתכסות ביריעות ניילון שהיו מונחות בתחתית הסירה. הנהר מתרחב ל"מפרצון" ענק, ושוב חוזר לגודלו המקורי.
על העצים שעל גדות הנהר היה מגוון רב של ציפורים, ביניהן אנפות, שקנאים וקורמורנים, וגם איגואנה ענקית התמקמה על צמרתו של אחד העצים. המראה היה מרהיב: איים קטנים ובהם מסעדות, בתים כפריים משני צדי הנהר בנויים על כלונסאות ומכוסים גגות קש, ונשים כובסות בנהר. הכול מוקף בעצי ענק וטובל בירוק של ג'ונגל.
"הגריפונה": גרינגו או קריבים שחורים
עצרנו ליד אחת המסעדות שעל גדת הנהר כדי להזמין את ארוחת הצהריים שתוגש לנו כשנחזור מליווינגסטון, והמשכנו בשיט. ילדים בסירות קאנו מכרו צדפים לתיירים, ודייגים פרסו רשתות בנהר. הסירה החלה להאט, ומרחוק נראו בתיה של העיירה ליווינגסטון שעל חוף הים הקריבי. מיד הרגשנו את ההבדל, כאשר מקומיים שחורי עור בני הגריפונה קידמו את פנינו באנגלית במבטא מקומי והציעו לנו מלונות ומסעדות.
הגריפונה (הנקראים גם גרינגו או קריבים שחורים) של ליווינגסטון ושל דרום בליז הם צאצאי עבדים אפריקנים שהובאו על ידי הבריטים אל האי רואטאן שבאזור הונדורס. לאחר מרד אנשי הגריפונה באי הקריבי סנט וינסט בשנת 1795 הם נפוצו לאורך חופי הים הקריבי מבליז ועד ניקרגואה.
לאחר שהתבוללו בקרב האינדיאנים משבטי הקריב והמאיה, ובקרב מלחים שספינותיהם נטרפו לחופי הים הקריבי, פיתחו הגריפונה תרבות משלהם, ושפה ייחודית הכוללת אלמנטים אפריקניים, מקומיים ואירופיים. תושבי ליווינגסטון מתפרנסים מדיג ומבניית סירות. ערכנו סיור קצר בעיירה שאינה מעניינת במיוחד, בליווי מקומי שהראה לנו את אזורי המגורים שבהם חיים תושבי המקום בעליבות רבה.
חזרנו למעגן ועלינו על הסירה שתחזיר אותנו לריו דולסה. לאחר שעצרנו בדרך במסעדה, שם הזמנו את ארוחת הצהריים, המשכנו בשיט לקצהו הצפוני של האגם, למבצר קסטיו דה-סן-פליפה שהקימו הספרדים בשנת 1595 כדי להגן על האזור מתקיפת שודדי הים שהטילו את חיתתם על היישובים שלאורך החוף ופגעו בקווי הספנות.
היער באזור הולך ונעלם בקצב מדאיג
נפרדנו מ"הנהר המתוק", והמשכנו בדרכנו צפונה לאל-פטן (El-Peten), מחוז הג'ונגלים הענק של גואטמלה. 208 ק"מ נכונו לנו עד סנטה אלנה (Santa Elena) ופלורס (Floress), יעדנו הבא. כל קטע הכביש שבין ריו דולסה עד לסנטה אלנה נסלל לפני כמה שנים, והנסיעה בו הייתה חלקה ונעימה.
היער באזור הולך ונעלם בקצב מדאיג, והעצים נופלים קרבן לצורכי הפרנסה של החקלאים המנופפים במצ'טות. אזורים מיוערים נגדעים ונשרפים, והאיכרים מגדלים יבולים במשך כמה עונות עד שאדמת הג'ונגל מנוצלת עד תום. לאחר מכן הם ממשיכים להעמיק לתוך הג'ונגל, לגדוע ולשרוף. גם חוואי הבקר תרמו לנזק, וכך גם הגירתם של גואטמלים רבים מהערים למחוז אל-פטן.
לקראת ערב הגענו למלון בסנטה אלנה, הנמצאת בסמוך לפלורס, על אי באגם לאגו דה פטן איצ'ה (Lago Peten Itza). כביש עילי באורך חצי ק"מ מקשר בין חופי האגם והעיירה סנטה אלנה.
פלורס, בירת המחוז, היא עיירה מהודרת עם בתים יפים שלהם גגות רעפים אדומים, ובה כיכר מרכזית היושבת על גבעה. במרכז האי ניצבים הכנסייה ובניין הממשל המקומי. סנטה אלנה, לעומת זאת, היא עיירה שרחובותיה מאובקים ולא סלולים. שתי העיירות הללו משמשות תחנת מעבר למטיילים הרבים המגיעים לביקור בטיקאל (Tikal) ומשם ממשיכים הלאה. לאחר התארגנות קצרה במלון הלכנו לאתר שבו נערך הפנינג מקומי באווירת חג, בדומה ליום העצמאות שלנו, עם מופעים מוסיקליים, דוכני מזון ושעשועים.
טיקאל - אתר המאיה הגדול
האתר נמצא במרחק 71 ק"מ מסנטה אלנה. בדרכנו עצרנו באתר המאיה יאשה (Yaxha) שעל גדת האגם יאשה. באתר כיכר גדולה ושני מקדשים. החוקרים סבורים שזה היה אתר נופש לאצולת המאיה בתקופת תור הזהב.
האתר הוא שמורת טבע מכוסה יער גשם צפוף. אחרי הליכה קצרה נשמעו שאגות שהחרידו את היער. היו אלה שאגותיהם הטריטוריאליות של הזכרים של קופי השאגן. התקדמנו לעבר מקור השאגות, ולפתע התגלו לעינינו כמה קופי שאגן על צמרות העצים שגובהם כ-30 מ'. מי שהייתה לו עדשה מקרבת הצליח לצלם את הקופים המוזרים.
המשכנו בהליכה בינות לצמחייה הצפופה של מאות סוגי צמחים, פטריות וטפילים אחרים הגדלים על גזעי העצים. טיפסנו לראש אחד המקדשים לתצפית, וחזרנו לטרנזיט בדרכנו לטיקאל.
הנסיעה בדרך שהתפתלה בתוך יער טרופי הביאה אותנו לקראת ערב למלון טיקאל אין, שנמצא בכניסה לשמורה. זהו מלון אקולוגי מוקף ביער וישנים בו בבונגלוס. בשעה תשע בערב מפסיקים את החשמל לחדרים. בגלל חשש מפגיעה בחיות אין הספקת חשמל לאזור, מה שלא מותיר ברירה אלא ללכת לישון בשעה מוקדמת, ולהתעורר השכם בבוקר כדי לצפות בזריחה מעל יערות הגשם. לצערנו הבוקר המעונן לא אפשר לנו ליהנות מיפי הזריחה.
הפירמידות בטיקאל מתנשאות לגובה וחוצות את קו חופת היער. לפירמידות סיפור על פאר תרבותי, על בנייה הנדסית יוצאת דופן, ועל עיר שבה רב הנסתר על הגלוי.
עץ הסייבה - סמל לאומי בגואטמלה
בשביל הכניסה לאתר עומד עץ סייבה (Ceiba) גדול, המגיע לגובה של 60 מ'. עץ הסייבה הוא סמל לאומי בגואטמלה, והוא גם עץ מקודש. צורתו דומה לצלב, אבל חשיבותו בכך שהוא מתאר את המרחב האוניברסלי לפי תפיסת בני המאיה. הנוכחות שלו בכניסה לטיקאל היא סמלית, שכן עבור תושבי המקום הייתה העיר מרחב אוניברסלי ולא מטרופולין מקומי בלבד.
לטיקאל היסטוריה רבת שנים - החל במתיישבים הראשונים שהגיעו לכאן 700 שנה לפסה"נ, ועד לתור הזהב בתקופה הקלאסית המאוחרת (900-600 לספירה). בתקופתו של המלך יאח מוש שוק (250 לספירה) הורחבה העיר והפכה למרכז שלטוני ודתי, ובשנת 553 היא נכבשה על ידי ממלכת קראקול (Caracol) - ששכנה בדרום-מערב בליז של ימינו.
לשיאה הגיעה טיקאל בתקופת השליט שכונה "אדון קקאו", אשר שחרר אותה מעול הכיבוש בסוף המאה השביעית. למעשה, הוא ויורשיו בנו בה את רוב המבנים שרואים היום (מתוך 4,000 המבנים שידוע עליהם נחשף חלק זעיר בלבד). בסוף המאה התשיעית נטשו כל התושבים את המקום בפתאומיות, מסיבה שהחוקרים מתקשים לפענחה.
"מקדש היגואר הגדול"
מעץ הסייבה מתפצל השביל לכמה כיוונים. אנחנו בחרנו לפנות לכיוון הכיכר המרכזית שסביבה פירמידות 1 ו-2. הפירמידות שימשו את בני המאיה לצורכי קבורה ופולחן. מתחת לפירמידה מספר 1, שגובהה 44 מ', קבור אותו "אדון קקאו".
הפירמידה זכתה לכינוי "מקדש היגואר הגדול", לאחר שבקבר נתגלה שלד של יגואר במעין מלבוש העשוי מ-180 חתיכות של אבן ירקן, 90 חתיכות עצם מגולפות וכן פנינים. נתגלו שם גם כלים חדים ששימשו לפולחן הקזת דם בזמן טקס הקבורה.
פירמידה מספר 2, המכונה "פירמידת המסכות", היא הפירמידה הקלאסית היחידה שאינה בנויה מעל קבר, וגובהה 38 מ'. למרות השיפוע החד טיפסנו למפלס הקטום שעל ראשה, כדי להתבונן בקומפלקס הכיכר המרכזית (האקרופוליס) המשתלב ביער הגשם.
גשם זלעפות החל לרדת, ואנחנו ירדנו בזהירות במדרגות התלולות והמשכנו לעבר פירמידה מספר 4, הפירמידה הגבוהה ביותר באמריקה הפרה-קולומביאנית, שמתנשאת לגובה של 64 מ'. היא בנויה מעל רמפה מלאכותית של עשרה מ', ולראשה מוביל שביל תלול עם מדרגות. החלטנו לא לטפס לקצה הפירמידה בגלל הגשם.
קפה עם הל
המשכנו בדרכנו לכיוון העיירה קובאן (Coban), בירת מחוז אלטה ורה פז, מרכז מטעי הקפה של גואטמלה. משפלת אל-פטן המכוסה ביערות הגשם התחלנו לטפס במעלה ההר לכיוון מזרח. המראה הנשקף הוא שכבה של הרים ועננים משייטים ביניהם. יערות הגשם מתחלפים בעצי אורן, וככל שעולים האקלים נעשה ממוזג יותר. בצדי הכביש כפרים קטנים המתפרנסים ממטעי תבלין הקרדמון - הוא ההל. ירדנו בדרך עפר לאחד הכפרים, שם ישבו נשים על המרפסות וארגו, ואף נכנסנו לאחד הבתים.
בני המשפחה קיבלו אותנו בלבביות ובחום, אך כשניגשתי לצלם את אחת הנשים האורגות היא הסתירה מיד את פניה. אחת הזקנות דווקא הסכימה להצטלם - לא לפני שסידרה את שיערה ונעמדה בפוזה של דוגמנית.
בדרך עצרנו בבית חרושת קטן שנקרא בנפיסיו (Benficio), שם מפרידים את פולי הקפה מקליפתם, שוטפים אותם, פורסים אותם על פני משטחים ומייבשים בשמש. פולי הקפה המיובשים נארזים בשקים ומובלים במשאיות לנמל. 95 אחוז מהקפה מייעדים לייצוא.
לקראת ערב הגענו לקובאן - עיר המונה כ-30,000 תושבים, ושוכנת בגובה 1,320 מ' מעל פני הים. קובאן נמצאת ממש באמצע גואטמלה, ולכן היא משמשת תחנת מעבר בין כל הערים הגדולות, ועבור רוב המטיילים היא צומת תחבורה בדרך למערות לנקין (Lanquin) ולאתרי הטבע בסמוק שמפיי (Semac Champey), הנמצאים כ-60 ק"מ משם.
סמוק שמפיי: המראה הנשקף השאיר אותנו פעורי פה
בכפר לנקין עלינו על טנדר 4X4 פתוח, שלקח אותנו בדרך משובשת לסמוק שמפיי ("הנהר הנעלם" בשפת הקיצ'י"), שמורת טבע מדהימה ביופיה, במרחק תשעה ק"מ מהכפר. זהו אזור קרסטי שבו נהר הקהבון (Cahabon) נכנס לנתיב צר ונעלם בתוך הסלעים. אחרי הליכה קצרה על גשר עץ הגענו לנקודת תצפית, והמראה הנשקף השאיר אותנו פעורי פה.
הכול מסביב מיוער. למטה מערכת מדורגת של בריכות בצבעי כחול-טורקיז. מי הנהר שאין להם מוצא יוצרים 11 בריכות שהמים ממלאים אותן מלמטה. בגלל אבן הגיר הבריכות מקבלות את הצבעים הירקרקים המיוחדים להן. ירדנו אל שפת הבריכות, חצינו בעדינות לצד השני והלכנו מסביב, למקום שבו מצד אחד מי הנהר נכנסים במפל בין הסלעים, ומצד שני נובעים מבין הסלעים ונשפכים לבריכות.
עכשיו הגיעה שעתנו להתענג. לבשנו בגדי ים ונכנסנו לבריכות, להשתכשך במים הצוננים. מסביב יופי מהמם - גן עדן. בשעות אחר הצהריים עזבנו בכאב לב את המקום, והמשכנו בדרכנו לעבר מערת לנקין, מערת נטיפים קרסטית גדולה ומרשימה. המערה היא מוצאו של נחל לנקין. מלבד נטיפים וזקיפים קיים במערה גם אתר פולחן של המאיה שנמצא עדיין בשימוש על ידי תושבי המקום. המערה היא גם משכן לעטלפים רבים.
סחלב "הנזירה הלבנה": הפרח הלאומי של גואטמלה
נפרדנו מקובאן בדרכנו לאנטיגואה, לא לפני שקפצנו לביקור בחוות אורכידאות הנמצאת כשני ק"מ מהעיר ויברו וראפאס, שבה מאות סוגי סחלבים שהבולט ביניהם הוא הפרח הלאומי של גואטמלה - המונחה בלאנקה הנדיר (Monja Blanca), סחלב "הנזירה הלבנה", הגדל כאן לצד מאות מינים אחרים.
המשכנו על הכביש המהיר (CA-14) 34 ק"מ מקובאן לשמורת הטבע ביוטופו דל קצאל, הקרויה על שם הקצאל (Quetzal), הציפור הלאומית של גואטמלה. זהו עוף נדיר שאינו יכול להתקיים בתנאי שבי. אורך זנבו יותר ממטר, צבע גופו ירוק עז וכתם אדום מעטר את חזהו. האגדה המקומית מספרת שהקצאל ליווה את נסיך שבט הקיצ'ה טקונומן במלחמתו בכובש הספרדי.
טקונומן נהרג בקרב, וכשהקצאל ראה שאפסו הסיכויים לחיי חופש הוא צנח ומת על גופת הגיבור ההרוג, ומאז חזהו אדום מדמו של לוחם החופש. כמיהתו של העם הגואטמלי לחופש שנשלל ממנו פעמים כה רבות באה לידי ביטוי בדגלה הלאומי של גואטמלה. גם הכסף המקומי נקרא קצאל. לאכזבתנו הרבה שער הכניסה לשמורה היה נעול, ולא יכולנו לבקר בה.
המשכנו בנסיעה ישירה לאנטיגואה, מרחק של 200 ק"מ, כשממרום ההרים ראינו באופק את הרי הגעש שמסביב לאגם אטיטלן (Lago Atitlan). החברותא הנפלאה בטרנזיט והצחוקים וההסברים המאלפים של המדריך אלגוורדו הפכו את הנסיעה הארוכה לנעימה.
אנטיגואה: העיר שדרכה משתקפת המורשת הספרדית
אנטיגואה ממוקמת בלב עמק מדהים בגובה 1,500מ' מעל פני הים, מוקף בהרי געש. התאכסנו במלון קאסה סנטו דומינגו (Casa Santo Domingo), מנזר משנת 1642 שנחרב, שוחזר והוסב למלון פאר ברמת חמישה כוכבים. זהו אחד המלונות המפוארים בכל גואטמלה, עם שפע של גנים עוצרי נשימה ושרידים ארכאולוגיים המשקיפים אל נוף מרהיב. במלון יש מוזאון מעניין לאמנות מודרנית, מוזאון לעתיקות המאיה, מוזאון לשוקולד ואולם קונצרטים. בלילה המלון מואר במאות נרות.
את הסיור המקיף בחצרות המלון השארנו ליום המחרת, ויצאנו לרחובות המרוצפים אבן של הבירה הראשונה של גואטמלה שנוסדה בשנת 1543 ותוכננה על ידי הארכיטקט האיטלקי פרנסיסקו אנטונלי. מדי פעם הצצנו לתוך החצרות היפות שבהן מתרכזים החיים, ולעתים גילינו בהן בית קפה, מסעדה או מלון עם חצר מטופחת, ולעתים מצאנו שוק שלם, חצר בתוך חצר, חדר בתוך חדר. חזיתות הבתים, בני קומה או שתיים, צנועות וצבעוניות, אין בתים מפוארים. בתיה של אנטיגואה משקפים היטב את המורשת הספרדית.
נכנסנו לאחת החצרות לארוחת ערב מפנקת במסעדה הטובלת בעצים ובצמחייה טרופית עם מזרקת מים במרכזה. על הקירות היו ציורים עזי צבע וברקע התנגנה מוסיקה מקומית של מרימבה - קסילופון, בהחלט קינוח מתאים לסוף יום.
פקאיה: 4 ק"מ של טיפוס במעלה הר הגעש
פקאיה (Pacaya) הר געש פעיל בגובה של 2,552 מ' מעל פני הים, נמצא במרחק שעה נסיעה מהמלון. בנקודת ההתחלה המתינו לנו מדריך מקומי וקבוצה של מובילי סוסים שהציעו לנו לקחת סוס לדרך הקשה - ארבעה ק"מ של טיפוס במעלה ההר.
אמנון, יוסי ואני החלטנו לעלות ברגל, סמי עלה על הסוס. התחלנו לטפס בעלייה שהלכה ונעשתה קשה מאוד. גם הסוס של סמי שנשף בעורפי הראה סימני מאמץ. הלכנו על אבני בזלת מפוררות וחלקלקות, ולאחר כשעה וחצי הגענו לתחנה האחרונה לפני השיא. מכאן התחיל קטע של טיפוס קשה מאוד, חלק ותלול, ואי אפשר היה להמשיך ברכיבה על הסוס.
מהפסגה נראו אדי הלבה הרותחת מהסלעים. בזמן שטיפסנו התפרץ הר הגעש פואגו (Fuego) שמאחורינו, וענן אפור כיסה את השמים כמו אחרי הפצצה.
אחרי מנוחה קצרה וצילומים התחלנו לרדת באותה הדרך שבה עלינו. לקראת צהריים חזרנו לאנטיגואה, ויצאנו שוב לסיור ברחובות העיר שנחשבת לאחת הערים היפות במרכז אמריקה.
לאחר הקמתה היא הפכה למרכז תרבותי ושלטוני, עם כנסיות גדולות, אוניברסיטה, וגם אחד מבתי הדפוס הראשונים שקמו במרכז אמריקה, והיא משכה אליה פסלים ואמנים. בשנת 1979 הוכרזה אנטיגואה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. כיום היא בתהליך שיקום מזורז, והמבנים המפוארים של התקופה הקולוניאלית הספרדית חוזרים לעטר את רחובותיה.
כנסיית לה מרסד
הפנינה הארכיטקטונית של אנטיגואה היא כנסיית לה מרסד (La Mereced), בעלת החזית הצהבהבה המעוטרת בפסלי קדושים. היא הוקמה במאה ה-16, נחרבה כמה פעמים ברעשי האדמה ונבנתה שוב ושוב.
יותר מכול עיר אחרת בגואטמלה, אנטיגואה מסמלת את מאבקו של האדם באיתני הטבע. היא נבנתה על מקומה של קודמתה שנחרבה, והיא מתקיימת לאורך כל שנותיה בצלם של רעשי אדמה והתפרצויות געשיות. כבר מראשיתה ניזוקה אנטיגואה ברעשי אדמה חזקים שאירעו במחצית השנייה של המאה ה-16 ונמשכו במאות ה-17 וה-18 ביתר שאת, בליווי התפרצויות של הר הגעש הסמוך פואגו. ב-29 ביולי 1773 נחרבה העיר לחלוטין בשני רעשי אדמה גדולים, ובספטמבר אותה שנה ננטשה באופן כמעט רשמי, והבירה עברה לגואטמלה סיטי.
על אף החיים השלווים לכאורה של העיר, רעשי האדמה עדיין מכים בה. תזכורת ניתנה ברעש של שנת 1976 שנזקיו ניכרים עדיין. שלא כמו כל הערים בגואטמלה, החסרות תכנון אורבני יסודי, אנטיגואה בנויה לפי תכנית - רחובות מסודרים בשתי וערב, שדרות בכיוון צפון-דרום, ורחובות בכיוון מזרח-מערב. בנקודות ההצטלבות של שדרות ורחובות ראשיים יש כיכרות יפות, מקום מפגש למקומיים. הכיכר המרכזית בעיר היא פלאזה מיור.
בעבר נערכו בה מלחמות שוורים, והיום היא מרכז לרוכלים ותיירים. את הרחובות והכיכרות בעיר ממלאים ביום רוכלים שמנסים למכור את מרכולתם - צעיפים, שטיחים, תכשיטים ועוד. לקראת לילה התיירים, שרובם צעירים, גודשים את בתי הקפה והמסעדות והברים הפזורים בכל פינה.
אגם אטיטלן: אחד האגמים היפים בעולם
מאנטיגואה המשכנו לאגם אטיטלן, במרחק של 145 ק"מ. הדרך התפתלה בין כפרים חקלאיים במישור האלטיפלאנו הגואטמלי, בגובה של כ-1,500 מ' מעל פני הים. אחרי שטיפסנו למעבר ההרים לוס אנקוואנטריס הגענו לעיירה סולולה (Solola), וכאן נכונה לנו הפתעה: שוק יום שישי, שהוא אירוע מקומי ולא תיירותי.
הכיכר שמול הקתדרלה הייתה מלאה במקומיים שבאו מעשרות כפרים באזור, בתלבושותיהם הססגוניות, להציע את מרכולתם, וכל פינה פנויה התמלאה בשפע של פירות וירקות ובדוכני מזון, עבודות רקמה צבעוניות, כלי בית ובגדים. כאן לא תמצאו מזכרות לתיירים. משם יצאנו בהליכה אל בית הקברות הצבעוני, שממנו נשקפת תצפית מופלאה על האגם אטיטלן - אחד האגמים היפים בעולם, שנמצא בגובה 1,562 מ' מעל פני הים.
האגם הוא תוצאה של קריסת כמה הרי געש יחד, תופעה הנקראת קלדרה. עומק האגם 450 מ', כששיאו 950 מ', בלוע הר הגעש, באמצע האגם. מזג האוויר האביבי והגשמים הקיפו את האגם ברקע ירוק שהבליט את צבעו הכחול הנהדר. כל זה על רקע שלושה הרי געש נישאים - טולימן, אטיטלן וסאן פדרו, המוקפים באופן קבוע בשכבת עננים בלבן ואפור.
מסביב לאגם חיים ב-13 כפרים שלושה שבטים אינדיאניים, צאצאי המאיה בת 3,700 השנים - שבט הצ'וטוחיל, שבט האקצ'יקל ושבט הקיצ'ה לשלושת השבטים תלבושות, שפות ותרבויות שונות. תושבי הכפרים המקיפים את אגם אטיטלן הם נוצרים קתולים ברובם, אך הם ממשיכים לקיים את הטקסים העתיקים לאליהם המקוריים, אלי המאיה.
סודות הטקסים עברו משמאן לשמאן ומאב לבן. האינדיאנים חיים בעיקר מגידולי תירס, קפה, בצל, קטניות, פרחים ודיג באגם.
אל אל פנאחצ'ל
לקראת ערב הגענו לעיירה פנאחצ'ל (Panajachel) שעל שפת האגם, המקומית שמכונה גם גרינגו טנאנגו, המקום של הגרינגוס, הזרים. הסיבה לשם הזה היא יופיו של המקום שגרם לזרים רבים להשתקע כאן ולאחרים לבלות כאן תקופות ארוכות בבטלה נעימה. אנחנו התמקמנו במלון אטיטלן הנמצא מצפון לעיירה על שפת האגם.
זהו מבנה דו-קומתי המאופיין בעשרות פסלים ושאר חפצי אמנות קולוניאליים המשרים אווירה של המאה ה-16. החדרים פונים לנוף האגם והרי הגעש, והכול מוקף בגן פורח
שבמרכזו בריכה שסביבה מטיילים תוכים וטווסים צווחניים. בעלת המקום היא אמריקנית מטקסס שנישאה לגואטמלי ומצאה כאן את שלוותה.
ביום שמש נהדר, עם שמים כחולים, יצאנו להפלגה של כשעה שהביאה אותנו לנמל קטן של סנטיאגו אטיטלן (Santiago Atitlan). ליד המזח חיכו לנו נשות הכפר, לבושות חולצת וויפיל אופיינית ולראשן כובעים מיוחדים העשויים מחגורת בד רחבה באורך של כעשרה מ', המלופפת סביב הראש ובסופה חלק רקום. עלינו ברגל לעבר ביתו של האל מאשומון.
בתוך חדר צר של משפחה מקומית נמצא מקדש פולחן למלך השמאנים - פסל עץ בגובה של כ-90 ס"מ, לבוש חליפה מהודרת וחובש מגבעת מקומית לבנה ועל צווארו סרטים צבעוניים רבים. משני צדיו יושבים גברי המשפחה המשמשים ככוהנים. כדי לקבל את ברכתו של מאשימון יש לרכוש בחנות הסמוכה סיגריות ובקבוק רום קטן - שיהיה. קטורת כמובן היא מוצר בסיסי. אחרי שהתפאורה הייתה מוכנה ישב הכוהן מול מאשימון, ואז החל המונולוג. הכוהן ביקש ממאשימון לברך אותנו. מאשימון בירך.
כפר סאן אנטוניו פלופו
בתום הטקס חזרנו לסירה דרך הכנסייה העתיקה של הכפר שהוקמה בשנת 1597. המשכנו את השיט לכפר הבא סאן אנטוניו פלופו (San Antonino Palopo). אנשי הכפר הזה מגדלים בצל בטרסות מעל האגם. בין הבתים וסביב הכפר רואים רק עלי בצל מבצבצים.
נכנסנו לאחד הבתים. על הרצפה ישבו אם ובנותיה ומיינו את הבצל בחבילות לצורך הבאתן לשוק למכירה. הגברים, לבושים חצאיות שחורות עם פסים, נחו ונראו מאוד מרוצים מכך. הנשים מגלגלות את צמותיהן סביב הראש וקושרות חוטים צבעוניים רקומים. הנשים כאן מתמחות באריגת צעיפים. בחלקו הגבוה של הכפר נמצאת כנסייה יפה מהמאה ה- 17, שבה ניתן לראות פסל של ישו הלבוש כבני הכפר בחצאית המפורסמת. מאזור הכנסייה יש תצפית על האגם והרי הגעש.
המשכנו בשיט לכפר הבא סאן חואן לגונה (San Juan Laguna) כפר שלו שבו סדנאות של אמנים, ה"עין הוד" של אטיטלן. מאחר שבשעות הצהריים מתחילה לנשב רוח השוקומיל (Xocomil), הרוח הנושאת את החטאים למרחקים, מרקדת על פני המים והופכת את השיט לקופצני, הזדרזנו לשוב לסירה בדרכנו חזרה לפנאחצ'ל. על פי אמונת המאיה, הרוח הצפונית המנשבת על פני האגם תובעת לעצמה את נשמתם של אלה שטבעו במימיו.
צ'יצי'קסטננגו: אל תחמיצו את השוק
בפנאחצ'ל עלינו על הטרנזיט בדרכנו לצ'יצי'קסטננגו (Chichcastenango), כשעה של נסיעה בין ההרים. העיר המוקפת עמקים ושוכנת בגובה 2,030 מ' מעל פני הים, היא בראש וראשונה עיר שוק, אולי השוק המפורסם ביותר במרכז אמריקה.
מדי יום ראשון וחמישי העיר מתעוררת לחיים. הרוכלים מגיעים מכל כפרי הסביבה ערב קודם, במשאיות ובאוטובוסים מקרטעים, כשצרורות סחורתם נערמים על הגגות הכורעים תחת העומס. בלילה הם מתכרבלים ליד דוכניהם לשינה חטופה, בטרם ייעורו ליום שוק נוסף. אנחנו הגענו לעיר יחד עם הרוכלים בשבת אחר הצהריים, לקראת שוק יום ראשון.
השוק ממוקם במתחם שבין כנסיית סנטו תומס, הקרויה על שם פטרון העיירה, לבין כנסייה קטנה יותר הנקראת קלבריו. תכונה רבה ניכרה סביב ההכנות ליום השוק של מחר. בסיור בין סמטאות השוק עלינו לקומה השנייה של בניין דו-קומתי שבחצרו מתקיים שוק הפירות והירקות, משם יש זווית טובה לצילום.
התעוררנו לקולות הסוחרים העוברים ברחובות מתחת למלון, נושאים את סלי הענק שלהם (או את השולחנות או את השקים) בדרך כלל על הראש (הנשים), או ברצועה על המצח (הגברים). יצאתי לראות את השוק המתעורר; מוטות עץ ופיגומים שונים נישאו אל על, מרכיבים אט אט את השוק.
בתחילת היום הרחובות היו עדיין נקיים וריקים מתיירים, והיה נעים וקריר להסתובב. קצת לפני השעה תשע פסענו לעבר כנסיית תומס, שם, כך נאמר לנו, מתקיים מדי בוקר טקס של המאיה. מהכנסייה יוצאת תהלוכה דתית רבת רושם, שבה נישאים פסליהם המקושטים להפליא של קדושי הכנסייה. את התהלוכה מובילים כוהני הדת (הצ'יפים) ונשותיהם, בלבוש צבעוני מיוחד. התהלוכה עוברת בחוצות העיר, וברקע נשמעים פיצוצים של זיקוקים.
חזרנו אל השוק וגילינו אותו בתפארתו. זהו שוק ענק עם אלפי מוכרים וקונים, ובו מוצעים למכירה ירקות ופירות, חפצי אמנות, אריגים רקומים בשלל צבעים, מסכות עץ צבעוניות, שטיחים מכל צבעי הקשת, עופות ובשר בעלי חיים נוספים.
הכיכר התכסתה במאות דוכנים, וגם על מדרגות הכנסייה היו מוכרות פרחים ומדליקי קטורת. ניגשנו לאזור המזון; שולחנות ארוכים מחכים לסועדים ולידם בסירי ענק רוחשים התבשילים - עוף ברוטב אדום, עם טורטיות, מאכל טיפוסי לאזור ההררי של גואטמלה.
נפרדנו מגאוטמלה עם טעם של עוד
בצהריים עוזבים את העיירה מרבית התיירים, ומשאירים את השוק מרוקן. הסוחרים התחילו לקפל את הסחורה, ואנחנו ירדנו לכיוון בית הקברות המקומי המתהדר במצבות צבעוניות במיוחד (הצבעים משקפים את המשפחות בעולם הבא והם משתנים תדירות). במהלך הסיור פגשתי בשמאן המבצע טקס ריפוי, ניבוי העתיד או גירוש שדים ורוחות רעות.
התיישבתי על אבן במרחק של עשרה מ' ממנו לחזות בטקס. השמאן החזיק בידו תרנגולת עם נוצות שחורות שאותה הוא סובב מעל ראשו של נער שבא להירפא. לאחר כמה סיבובים (מזכיר את הכפרות שלנו לפני יום כיפור) הוא מלק את ראשה של התרנגולת במהירות והקיז את דמה סביב הנער, ולאחר מכן ריטש את גופה והניח אותה על ערמת נרות צבעוניים שאותם הוא הבעיר כדי לשרוף את העין הרעה - מחזה בהחלט קשה לצפייה.
אחרי שבועיים מרתקים נפרדנו מגאוטמלה עם טעם של עוד. זכינו לראות כל כך הרבה, אך יותר מכול זכינו להכיר ולהתבונן באותם אנשים מופלאים מכניסי אורחים, צנועים ונעימים.
קולומבוס כתב ביומנו בצורה ברורה מאוד את התרשמותו מהמקומיים:
"אינני מאמין שאיש ראה אנשים כה טובי לב וכה נכונים להעניק לזולתם עם מה שברשותם. הם אנשי אהבה, ואין בהם שמץ של רדיפת בצע. אינני מאמין שיש בעולם אנשים טובים מהם, האוהבים את הזולת כפי שהם אוהבים את עצמם, צוחקים תמיד, ודיבורם רך ונעים".
הכתבה פורסמה בירחון "טבע הדברים "
לפנייה לכתב/ת 
