דובי לא-לא: לעבור בשלום את גיל שנתיים האיום

וזה קשה. אבל האם זה גם רע? אף שמרדנות הילד הקטן נראית כתופעה שלילית ומסוכנת, מדובר בתופעה התפתחותית נורמלית וחיובית בעיקרה. הילד הקטן בודק את גבולות יכולתו דרך התמרדות בגבולות המוצבים לו. אמירת ה"לא" מבטאת את הצורך שלו לנהל בעצמו את חייו ואת רצונו שיתייחסו אליו כאל אישיות נפרדת. בכך הילד למעשה מתרגל את המחשבה החדשה עבורו, שהוא אדם נפרד וישנם דברים ששייכים לו.

עוד על חינוך ילדים בערוץ הורים :

"לישון! עכשיו!"; איך ללמד את הפעוט לישון בלילה

"לא בא לי!"; 10 כללים להתמודדות עם התקף זעם

סמכות הורית: מה הסוד בהצבת גבולות לילדים?

הרצון שלו אינו הרצון של ההורים; הרגשות שלו אינם הרגשות של ההורים. ההורים אוסרים והוא בכל זאת עושה. הוא אומר: "אני אדם נפרד ועצמאי!". הוא מרוצה וההורה כועס. הוא וההורה מרגישים דברים שונים.

ולכן, ככל שההורה ינסה יותר להכניעו, מתחזק יותר מאבקו של הילד. הוא בשום אופן לא ייתן שישלטו בו ויפקדו עליו. ראוי לזכור זאת כשמשתמשים בביטוי "גיל הדווקא". חשוב לזכור שהמניע העיקרי של הילד הוא השגת העצמאות שלו, ולא המלחמה בהורה. הילד רוצה את אהבת ההורה שלו, ואינו מעוניין להפוך לאויבו. הוא רק רוצה שההורה יאהב אותו עצמו, על מרדנותו ועל רצונו החופשי, ולא ילד אידילי השוכן בפנטזיה של ההורה.

הורים שנלחמים מלחמות כבוד - לרוב מפסידים

מה הקשה עליי להתמודד עם התנהגויות דווקאיות של ילדיי בגיל הרך? אני יודע שהיה לי צורך שליטה חזק, וכשהרגשתי שנלחמים בי, החזרתי מלחמה שערה. גם אם הדברים השתנו במשך השנים וכיום איני אדם שתלטן, בוודאי שכך היו פני הדברים בעבר. לכן, כשהרגשתי שילדיי נלחמים בי, בכל נושא שהוא, זה עורר את שדי המלחמה הרדומים שלי, והגבתי במלחמה נגדית. רציתי להוכיח להם מי השולט בבית, מי הבוס כאן. לעתים נוכחתי למגינת לבי שבעל השררה בבית יוצא ממאבקים אלה וידו על התחתונה.

כשהורים נלחמים בילדיהם מלחמות של כבוד, הם בדרך כלל מפסידים, גם אם נדמה להם שהם מנצחים. כאבי הלב ויסורי הנפש שהם חשים בעקבות "ניצחונם" או "מפלתם" מעידים על כישלונם בכל מקרה.

אז מה עזר לי להתמודד עם התנהגויות דווקאיות של ילדי בגיל הרך? כפסיכולוג צעיר הכרתי היטב את שלבי ההתפתחות של ילדים. ידעתי שבגיל צעיר יש לילדים צורך להתנגד להוריהם בדרך לגיבוש העצמי שלהם וכביטוי לתחושת כוחם המתגבר. גם אם פעלתי פעמים רבות בצורה נוקשה ולא יעילה, בכל זאת ידעתי לומר לעצמי ולבת-זוגי שמדובר בתופעה התפתחותית ידועה ומקובלת. לכן, לפחות לאחר מעשה, הייתי נרגע ומסוגל לקבל בפרופורציה הנכונה את גילויי העקשנות והדווקאות של ילדי, דבר שמנע הסלמה והתדרדרות למאבקי כוח ממושכים.

הורים נוטים להעצים בעיות של ילדיהם, בגלל מעורבותם הרגשית וקרבתם אליהם. ידע פסיכולוגי על התפתחות ילדים יכול לסייע להורים, להרגיע אותם, שכן הוא מאפשר זווית ראייה רחבה והסתכלות אובייקטיבית על עניינים מטרידים.

אז איך ניתן להפחית התנהגויות דווקאיות?

בגיל הינקות (עד גיל שנה וחצי לערך):

1. לחזק התנהגויות של שיתוף פעולה 

כדאי לעודד את התינוק לדפוסים של שיתוף פעולה, שיהוו תשתית להתנהגותו בעתיד. למשל, תינוק מתעקש שההורה יקח אותו על הידיים וההורה אינו יכול. התינוק בוכה בתחילה ולאחר מכן נרגע. חשוב שכשההורה מתפנה וניגש אליו לאחר מכן הוא יחזק אותו וישבח אותו על שהצליח להמתין. כך התינוק לומד שעל ידי הבכי הוא לא השיג את מבוקשו ושההורה מגיע אליו גם בלי התנהגות עקשנית מצדו. נכונותו לשתף פעולה עם ההורה במצבים מתסכלים גדלה.

2. להימנע מלייחס לו "עשיית דווקא"

למרות שהדברים עשויים להיראות כך, תינוקות אינם "עושים דווקא" להוריהם. התנהגות דווקאית מגיעה רק בגיל מאוחר יותר. כשתינוק פועל שלא בהתאם לרצון הוריו, הוא מונע על ידי יצר הסקרנות הטבעי שלו, הגורם לו לבחון כל דבר ולנסות להבין כיצד פועל העולם שסביבו. כשהתינוק בן השנה זוחל שוב לכיוון כפתורי הטלוויזיה, על אף שההורה מנע זאת ממנו כמה פעמים, אין לו כוונה להרגיז את ההורה ולפעול בניגוד להוראתו, אלא הוא נמשך אל כפתורי הטלוויזיה הנוצצים ומבקש לחקור אותם. כשהורים מתייחסים להתנהגויות טבעיות כאלה של תינוקם בגישה שלילית וחווה אותן כהתנגדות לשמה, הם יוצרים במו ידיהם רצף התנהגויות שליליות מיותר.

אצל פעוטות (עד גיל שלוש לערך):

3. להימנע ממאבקי כוח

חשוב מאוד ש"גיל הדווקא" יישאר נחלתו של הילד, ולא יסחוף את ההורה לדווקאות ולמאבקים משל עצמו. לא חייבים להילחם עם הילד על כל דבר כל הזמן. לא כל איסור הכרחי. ענייני בטיחות (לתת יד במעבר חצייה, לחגור חגורת בטיחות) וענייני בריאות (לאכול אוכל מזין, ליטול תרופה) כמובן שאינם פתוחים למשא ומתן בגיל זה. אבל במקרים אחרים ראוי שההורה יגמיש את עמדתו, יתפשר עם הילד ויתן לו להרגיש שגם הוא קובע. למשל, אם הילד מסרב בהתרסה להחזיר את צעצועיו למקום, עדיף שלא להתעקש, לא לנסות לכפות עליו לסדר, לא לכעוס כשאינו מסדר ובסוף לצעוק ולהעניש, אלא להציע לו: "מה דעתך שאני אחזיר חלק ואתה תחזיר חלק?".

פעמים רבות ההבדל בין הנהגה הורית לבין מאבק כוח עם הילד אינו גדול ומתבטא בטון הדיבור, בהחלטיות שבאחיזת היד, במילים המיותרות שהורים אומרים. כשהילד מתנגד לשמור על הסדר בחדרו, למשל, אם ההורה כועס עליו על שאינו שומע בקולו ומנסה להכריח אותו לסדר את החדר - מדובר במאבק אגו. אבל אם ההורה שומר על טון דיבור רגוע, בלי כעס, ואומר לילד: "החדר צריך להיות מסודר בערב, ואנחנו נסדר אותו עכשיו", והוא מתחיל לסדר את החדר והילד מצטרף אליו - אין מאבק, אין מלחמה, יש חינוך.

4. לפעול ביצירתיות מול אמירות "לא" של הילד

כדאי שההורים יחפשו דרכים יצירתיות לעקוף התנגדויות יומיומיות של ילדיהם, מאחר שהוראה ישירה של ההורה עשויה להיענות ב"לא" תקיף. אחת הדרכים הטובות לכך היא להציג את הפעילות שהילד צריך לעשות כשעשוע ולא כחובה. למשל, במקום לומר לילד שהוא חייב לסדר את הצעצועים, אפשר לומר לו "הצעצועים רוצים ללכת לישון. הנה, הבובה עייפה. מי עוד עייף?".

דרך יצירתית נוספת למתן התנגדות של הילד, ואולי אף למנוע אותה (והיא משעשעת מאוד כשהיא מצליחה) היא לתת לו הוראה פרדוקסלית, הפוכה מההוראה שהילד רגיל לשמוע בדרך כלל. ההורה יכול לומר למשל: "היום לא תלך לישון אחרי התוכנית". מאחר שהילד רגיל להתנגד, הוא יתנגד גם להוראה זו. הוא עשוי לכעוס על ההורה ולהתעקש: "אני דווקא כן רוצה ללכת לישון אחרי התוכנית".

בגיל הגן (עד גיל שש לערך):

5. לא להילחם בילד ולא להיכנע לו

כשהילד גדל התנהגותו נעשית מתוחכמת יותר, עיקשת יותר, בדרכים גלויות וסמויות: הוריו אוסרים לשתות מים לפני השינה והוא מערים עליהם ושותה מבלי שהם רואים; הוא מנדנד להם שיקנו לו צעצוע ומעצים את נדנודיו ככל שהם מתנגדים לו; הוא פונה לסבתא ולסבא ומתלונן על ההורים הנוראים שמסרבים לתת לו לאכול דברי מתיקה.

ההורים עשויים להיכנע במהלך ההתמודדות עם הילד ולהגיב בתוקפנות אימפולסיבית (להיות 'נבוט') או להיכנע מתוך חוסר אונים לדרשנות הילד ולהתחנן לפניו (ולהיות 'סמרטוט'). התגובה המתאימה יותר היא לא להילחם בילד, כלומר לא להפעיל אמצעי כוח ושליטה נגדו כדי להכניעו, אך גם לא להיכנע לדרשנות שלו. על ההורים להבהיר את דרישתם בצורה תקיפה ועניינית, במקום להתמקד בהכנעת הילד ובשינוי התנהגותו.

למשל, ילד בן ארבע מסרב לכל הוראה של הוריו באמירה "לא בא לי" ותוך כדי חיקוי של הוראתם, באופן המעצבן את ההורים. במקום לכעוס על הילד או להענישו על תגובת החיקוי שלו, ובמקום להיכנע לילד ולוותר לו על סידור הצעצועים בכלל, כדאי לחזור ולומר לו בנחת: "צעצועים צריך לסדר", והם עצמם מתחילים לסדר ומזמינים אותו להצטרף אליהם. אפשר לומר גם: "אם לא מסדרים, לא משחקים", והם נוטלים צעצועים ולוקחים אותם לארון סגור.

6. להתכונן למצבי קונפליקט ידועים מראש

יש בקשות או דרישות של ההורה מהילד שניתן לנבא במידה רבה של ודאות שתגובתו של הילד תהיה וכחנית, מתנגדת. מאחר שהילד בגיל זה כבר מסוגל לצפות מראש תוצאות של דברים, אין טעם לחכות לעימות שיתרחש במצבים ידועים מראש אלה. עדיף להקדים תרופה למכה, לדבר עם הילד מראש על העומד להתרחש ועל העימות האפשרי, ולהגיע עימו להסכם על צורת ההתמודדות. הילד ירגיש שההורה מכבד את המאבק שלו, וכך יפחת הצורך שלו לבצע את המאבק בפועל. אם ידוע, למשל, שהילד מבקש מדי ערב מההורה להקריא לו עוד ועוד סיפורים לפני השינה, וסביב זה מתרחשים עימותים, כדאי לדבר על כך מראש, ולהגיע עם הילד להסכם על מספר הסיפורים שההורה יספר. כמובן שחשוב שההורים ישמרו על המסגרת שנקבעה ולא ייכנעו ל"רק עוד סיפור אחד ודי".

הכותב הוא פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני. הכתבה מבוססת על ספרו החדש "הורים בטוחים בעצמם – מנהיגות הורית בגיל הרך", בהוצאת מודן. לאתר של חיים עמית לחצו כאן