קיארה גמברלה: "היתמות תמיד העסיקה אותי"

"הייתי רוצה שתגדלי נדירה כמו ג'ירפה בעיר, אבל עם האינסטינקט הביתי של כלבלב (שלי תמיד חסר). הייתי רוצה. הייתי רוצה. שתאהבי לרקוד. שברגעי ייאוש לא תתחילי לקנא באושרם של אחרים, במזל, בהצלחות של אחרים, בביטחון, בתוצאות, באורות בבתים של אחרים: בכל מקום יש טוב, בכל מקום יש רע. הייתי רוצה לחשוב שאת חזקה יותר מכל מה שעלול לקרות לך. ללמד אותך לבשל. להכיר את שמות הצמחים (גם את המוזרים)". על המכתב חתומה: אמא, שכותבת אותו אלבתה התינוקת שזה עתה נולדה, והמכתב הזה ילווה אותה כל חייה, יכניס בהם תזזית אבל גם ירגיע.

לראיונות נוספים בערוץ הספרים :

• רויה הקקיאן: "בזמן המהפכה התכוונתי להתאבד "
• אמונה אלון: "היהדות של היום עוקפת רבנים "
• אפרת דנון: "אני כותבת מתוך ריחוק נפשי"
  

"האורות בבתים של אחרים" הוא רומן שכתבה הסופרת האיטלקייה הצעירה קיארה גמברלה. הוא מספר סיפור מיוחד על מנדורלה (שקדייה בעברית), שנולדה לאם צעירה ומקסימה ויוצאת דופן, מריה. אבל מריה מתה כשמנדורלה בת שש, והיא משאירה אותה עם מעט מדי זכרונות והרבה שכנים - דיירי הבניין שבו הן גרות לוקחים אחריות על הילדה ומגדלים אותה ביחד, בראשם הגברת טינה פולידורו, מורה מבוגרת וערירית שפורסת חסותה על מנדורלה.

"האורות בבתים של אחרים". מעשה בבניין (עטיפת הספר)

ולמה כל זה קורה? כי במכתב המיתולוגי ההוא שכתבה מריה לבתה, היא הוסיפה לקראת סופו את המשפט הבא: "הייתי רוצה שאבא שלך יהיה אסטרונאוט שהולך על הירח ותמיד חושב עלינו, ולא איש כמו רבים אחרים, שגר ברחוב גרוטה פרפטה 315 וערב אחד במארס, אולי משיעמום ואולי מסקרנות, בחדר הכביסה לשעבר בקומה השישית, עשה אתי אהבה".

המשפט הזה מתחיל מחול שדים בקרב דיירי הבניין, כל אשה חושדת בבעלה שמא הוא אביה הלא-חוקי של מנדורלה, וגם בקרב זוג ההומואים של הבניין מתעורר חשד, כי אחד מהם היה חבר נפש של מריה. וכך, במקום לעשות בדיקת אבהות קולקטיבית, מתקבלת ההחלטה לגדל ביחד את מנדורלה, שבינתיים גדלה והופכת לנערה, ומסתבכת, וחוקרת את עברה, ומנסה לצאת מכל זה בשלום.

מחשבה ללא מחשבה

"האורות בבתים של אחרים", שראה אור בהוצאת כתר בתרגום יערית טאובר, כתוב מרענן, אלטרנטיבי, מורכב כולו מפרקים קצרים המתארים מה נעשה בכל אחת מקומות הבנייין, מביא קולות, תודעות, זיכרונות ומחשבות של כל הדמויות, המקצבים, הלשון. אפילו הפונטים משתנים לכל אורך הרומן, בהתאם למתרחש בו. כתיבה מיוחדת וקצת ילדותית של גמברלה, שכבר נחשבת בארצה לסופרת מוכשרת ומצליחה.

"תמיד קשה לי לזכור מתי מתרחש הרגע שבו מחשבה מפסיקה להיות רק מחשבה, והופכת לרעיון של ממש", אומרת גמברלה בראיון בדואר האלקטרוני. "זה הקסם שבכתיבה, לכן אני מקדישה לה את חיי: החלק המסתורי שבלידת סיפור.

"אני מאוד עסוקה בבני אדם, הם מקור ההשראה, מקור הפחד ומקור הפליאה הגדול ביותר שלי, ואני נעשית אפילו יותר אובסיבית לגבי בני אדם כשהם נפגשים, ובודקים איך הם יכולים לתת וגם לקבל משהו זה מזה. במובן הזה, משפחה היא הקרקע הפורייה ביותר לאובססיה הזאת שלי, המקום שבו אנחנו נותנים את המיטב ואת המירע שלנו. רציתי לדבר על זה, רציתי עלילה שתאפשר לי לחקור מערכות יחסים שונות, בין גברים לגברים, בין גברים לנשים, בין הורים לילדים.

"אז היה לי רעיון על בית משותף. אבל רציתי גם להראות איך הזהות שלנו מעוצבת, או מופרעת, על ידי היחסים שלנו - קודם כל עם ההורים, ואחר כך עם שאר העולם. וכך מנדורלה באה אלי. היא מחפשת אחר אביה. אבל קודם כל היא מחפשת את הזהות שלה עצמה".

מריה, הגיבורה הנוכחת-נפקדת בספר, היא יצור  שחי מחוץ למוסכמות. מה היא מייצגת בעיניך?

"מריה ומנדורלה הן הדמויות שלי שאני הכי אוהבת, לא רק בספר הזה אלא בכל קריירת הכתיבה שלי, כי מריה מייצגת את סוג האנשים שעושים את החיים ראויים לחיות אותם. היא מלאה פגמים, אבל הדרך שבה הפגמים האלה מסתדרים אצלה הופכת אותה למיוחדת, שונה מכל אדם אחר. יש בה אור פנימי ומקוריות עוצמתית, וזה לא מקרי שהמקוריות העוצמתית הזאת היא הכוח המניע של כל העלילה. אני בטוחה בזה: לא האנשים הצודקים, ולא האנשים החכמים, אלא האנשים המקוריים יצילו אותנו, היום יותר מאי-פעם".

דיווח מעורר השראה

גמברלה נולדה ברומא ב-1977, אביה מהנדס, אמה רואת חשבון. "כמו שאת יכולה להבין, קריאת רומנים לא היתה נורמה אצלנו בבית", היא אומרת. "למרות זאת, מאז שנות הילדות המוקדמות שלי, הדבר היחיד שעזר לי למצוא קצת שקט, היה להקשיב לסיפור. לא משנה אם זה היה סיפור כתוב או סיפור שהורי או סבתי היו מקריאים לי. הספיק לי אפילו דיווח של מה הם עשו באותו יום.

"הייתי צריכה סיפור. באופן טבעי, כשלמדתי איך לקרוא ספר הרגשתי שזה הישג נפלא בשבילי, אני עדיין זוכרת את הספר הראשון שקראתי לבד, 'נשים קטנות' של לואיזה מיי אלקוט. לכן להתחיל לכתוב בעצמי היתה התוצאה המתבקשת. כשהייתי בת שבע כתבתי את ה'רומן' הראשון שלי, שקראתי לו 'קלרה וריקי'. מאותו רגע, כתיבה תמיד היתה בשבילי חלק בלתי נפרד מהחיים. אני עדיין תוהה לפעמים אם זו הדרך שלי להבין את החיים או לברוח מהם".

הרומן הראשון שלה פורסם כשהיתה בת 19. היא היתה אז סטודנטית שנה א' בלימודי ספרות באוניברסיטה. "אולי זה היה מוקדם מדי", היא אומרת, "כשאני קוראת את הספר הזה היום אני מבינה עד כמה הוא תמים. אבל באותם ימים זו היתה הזדמנות מדהימה בשבילי להפוך לסופרת מקצועית. הכתיבה היא באמת הפעולה היחידה בחיי שמאפשרת לי להרגיש חופשייה".

מדוע היתמות מעסיקה אותך?

"זה ממש תעלומה. הייתי ילדה מתוסבכת, אבל מאוד אהובה. אפילו יותר מדי אהובה. אולי זו הסיבה שאני - גם בחיי הפרטיים - תמיד מטפלת ביתומים, והמצב שלהם נוגע בי עמוקות. זה הפרדוקס: לפעמים כאב שאותו קשה לנו אפילו לדמיין, הופך לכאב שבו אנחנו הכי מעורבים".

נדמה לפעמים שגם בלי יתמות ובלי חיפוש אחר האב האבוד, כל אחד קצת מתקשה להרכיב את הסיפור המלא על חייו. האם לכל אחד תמיד יהיה חסר איזה חלק בסיפור שלו? על כך מבהירה גמברלה: "כן, זה לגמרי נכון, והמחשבה הזאת הפחידה אותי במשך שנים", היא אומרת. "כמו כל אדם מופרע, היתה לי מאניה של שליטה. הייתי משוכנעת שככל שאדע יותר על עצמי ועל האנשים שאני אוהבת, אסבול פחות. הספר הזה היה בשבילי תרפיה יוצאת מן הכלל.

"הוא הראה לי כמה זה הכרחי להיכנע לצד המסתורי של החיים. הצד הזה שלנו ושל אחרים,

שככל שניאבק בו פחות, כך גם נפסיד פחות. ברור, החיים, אם את משחררת אותם, יכולים להיות אכזריים, אבל הם יכולים להיות גם רבי המצאה ודימיון ומדהימים, כפי שמנדורלה מגלה".

זו פנטזיה די נחמדה, לגדול אצל בניין שלם ולא אצל זוג הורים בודד.

"ברור, והייתי מאוד אוהבת את זה. משפחה היא כל מה שאת רוצה להגדיר כמשפחה. תשכחי מהמודל הישן והמופקר של ההיפים בשנות ה-70, מספיק להסתכל עלינו היום: אנחנו לא יותר מעדר משוגע שעומד על הקצה. הדרך היחידה שיש לנו לפחד פחות, היא לחבק מישהו שאנחנו מרגישים קרובים אליו - קרוב משפחה, אהוב, חבר. לפעמים אני קצת מגזימה ב'ליצור משפחה' עם כלב או עמית לעבודה, אבל אלה כבר ההפרעות הנפשיות שלי".

את רואה את עצמך חלק מדור חדש של סופרים באיטליה?

"למעשה, אני צעירה, זה מה שתעודת הזהות שלי אומרת. אבל כרגע באיטליה אין דור ספרותי מוגדר בעל קול משותף. מצד שני, אולי בדיוק הקיום המשותף הזה של הרבה קולות, שונים ומגוונים, הוא המאפיין העיקרי של הספרות העכשווית באיטליה".