מנותק מהמציאות: סשה בארון כהן, הפעם הגזמת
מסע היח"צ האינטנסיבי של סשה בארון כהן לקראת צאת סרטו "הדיקטטור", נראה כמו מפגן תעמולה של רודן שמנסה לכפות על הציבור את העולם הבדיוני בו הוא חי. חבל, כי כוחו של הקומיקאי שאהבנו ב"בוראט" נבע ממפגשיו ההזויים עם המציאות שלנו
לזכותו של סשה בארון כהן ייאמר שלפעמים יש לו הבלחות של הומור עצמי. כך למשל באחת הסצינות היותר משעשעות ב"הדיקטטור", בה מבקש האדמירל-גנרל אלאדין - הדמות המוטרפת האחרונה שאימץ לעצמו בארון כהן - להפגין את יכולות המשחק שלו ולגלם תייר אמריקני מן המניין, זאת כחלק מהתוכנית שלו לסכל את הקנוניה לסילוקו מכס השלטון של ארצו, וואדיה. שותפו למבצע, נאדאל (בגילומו של ג'ייסון מנצוקאס), מבקש ממנו לשמור על פרופיל נמוך.
גנרל אלאדין: "אל תדאג, אני השחקן מספר 1 של וואדיה. אתה לא סתם זוכה בארבעה פרסי גלובוס הזהב של וואדיה".
נאדאל: "אתה כן, הענקת אותם לעצמך".
אחרי שאלאדין ממשיך להתעקש ולנסות לשכנע שאיכויותיו הדרמטיות יוצאות דופן ושהופעותיו בקולנוע היו מזהירות, עונה לו נאדאל: "ראיתי את כולם, הם סרטים נוראיים. תקשיב לי, אתה שחקן מזעזע. אני מבקש ממך עכשיו, תשאיר את ההופעה שלך צנועה ואמיתית".
ומה יש לבארון כהן - סליחה, אלאדין - לענות על זה? - "אוקיי. אתה יכול להשיג לי גלימה?".
צפו בסצינה מתוך "הדיקטטור"
הדיאלוג הזה הוא אחד הרגעים היותר מעוררים ומשעשעים בסרט. לא, אין בו בדיחות גסות או גזעניות לשם שינוי, אלא ביקורת עצמית על היצור ההיפר-אקטיבי, הוולגרי, המנופח, והמיוחצן מעבר לכל פרופורציה שהוא הפך להיות - גנרל אלאדין. ויותר מכך, בארון כהן עצמו. כשחקן הוא זקוק גלימה, שתכסה על היכולות הקומיות המוגבלות שלו.
והגלימה הזאת שבה הוא עוטף את עצמו - בין אם מדובר באלאדין, ברונו או בוראט - היא גלימת הפרובוקציה. יש בו בבארון כהן חוצפה ראויה להערכה, אומץ לב, וביצים גדולות (ומכאן אפשר היה להמשיך לעוד בדיחה וולגרית בנוסח הקומיקאי עצמו, אבל נוותר). איכויות אלו הזדקרו והתבלטו בסרטיו המוקומנטריים "בוראט" פורץ הגבולות ו"ברונו" שהגיע בעקבותיו (בצירוף התקרית עם אמינם, שזכורה כיום יותר מהסרט עצמו), אבל נראים קצת שחוקים ונטולי רלוונטית בניסיון (הנועז בפני עצמו) של בארון כהן להוביל קומדיה עלילתית בדויה כמו "הדיקטטור".
פרובוקציה אפקטיבית. התקרית של ברונו עם אמינם בטקס פרסי MTV
ויראלי ורע לי
האיכויות הגדולות של בארון כהן - הנכונות להיחשף ולחשוף בפומבי בלי לדפוק חשבון - היו המחולל הקומי ב"בוראט" ו"ברונו", שם נוכחותו הבדיונית האקסצנטרית גררה את המציאות סביבו לאבסורד בלתי נתפס, והציבה סוג של מראה סדוקה בפני השפויים שבינינו. הומור מחוכם או שנון לא היה גם שם, אבל ביקורת חברתית היתה. יותר משצחקנו מבארון כהן עצמו, צחקנו מהאנשים שבאים איתו במגע, מתגובותיהם. מההגחכה שלהם, שלנו. מהמפגש בין ההזוי לשפוי, או למה שנחשב בימים כתיקונם ככזה.
קטע מתוך "בוראט": אנחנו מצחיקים לא פחות מבארון כהן
המכניזם הקומי הזה נותר חסר תוקף בעולם הבדיוני של אדמירל-גנרל שבאז אלאדין, שליט הרפובליקה הפיקטיבית של וואדיה, אותה לא תמצאו על המפה. באמצעות הכניסה של הרודן הבלתי נסבל לחיינו המציאותיים - מחוץ לבית הקולנוע - ניסה לכפות עלינו בארון כהן את העולם הבדיוני שלו באמצעות מסע יח"צ תועמלני בטלוויזיה ובאינטרנט. אם זה לא עובד בסרט, אולי זה יעבוד עלינו ביומיום.
גנרל אלאדין מאיים על האוסקר והמערב
ואכן, נראה שבארון כהן שגשג יותר כדיקטטור בחיים הציבוריים שלנו מאשר בעולם המקביל של הסרט שלו. הוא שיעבד את אמצעי התקשורת ואת התודעה הקולקטיבית שמוזנת על ידם לפרובוקציות שלו, וניסה למשוך את תשומת הלב בכל דרך אפשרית - בכל מקום, כל הזמן. במהלך התקופה שקדמה ליציאת הסרט והוקדשה למסע יחסי הציבור שלו, לא ניתן היה לחזות בחזות השגרתית שלו - הגלויה, האנושית. כאמור, הוא נזקק לגלימה. לא של סופרמן, של ליצן.
ומה בעצם מסתתר שם מתחת לגלימה? חוץ מאותן ביצים גדולות, ואיבר מין נימול אך עצום בהסתמך על עדותו, ב"הדיקטטור" נחשף שבארון כהן הוא שחקן וכותב מוצלח פחות מאשר הוא סטנדאפיסט חצוף וכריזמטי. המתווה של העלילה (שהטענה על כך שהיא מבוססת על ספרו של סדאם חוסיין "זביבה והמלך" מופרכת לא פחות מהתסריט) נארג מגֳג לגֳג בלי שום הגיון פנימי משלו. הסיפור משועבד לטובת הבדיחות, במקום שהבדיחות יניעו את הסיפור.
במקרה של "בוראט" ו"ברונו" לא נדרש הגיון פנימי, כי הבדיחות נבעו מהסיטואציות הקומיות המזדמנות ממפגשים עם המציאות. המקרה של "הדיקטטור" הוא כאמור שונה, וככזה הוא כושל, ומכאן הניסיון לפצות באמצעות מסע יח"צ צעקני ומופרז, שניסה לדמות את הווייב של "בוראט" ו"ברונו" בחיים שלנו - הפעם בדמותו של גנרל אלאדין: כשהוא משליך את האפר של קים ג'ונג איל על ראיין סיקרסט על השטיח האדום באוסקר, כשהוא נופל מגב גמל בפסטיבל קאן, ונצפה שעה קלה לאחר מכן נאבק בדוגמנית על סיפונה של יאכטה לחופי הריביירה, או כשהוא מאיים על עיתונאים משת"פים.
סשה בארון כהן בתקרית עם ראיין סיקרסט. מתוסרט
כל אלו ניכסו לעצמם תשומת לב מהתקשורת הצמאה לפרובוקציות, אבל אוי ויי, מסתבר שהשטיקים הלו שוחקים את עצמם. הם נהיו שגרתיים, וכך גם הביקורת על הפוליטיקלי קורקט האמריקני - שק החבטות של הקומדיות ההוליוודיות. הקונצים המתוסרטים כבר לא ממש עובדות. התרגלנו. ומי שלא,
הסתפק בהצגות הגרנדיוזיות של בארון כהן כפי שנצפו ממהדורות החדשות בטלוויזיה. הוא לא חייב ללכת לקולנוע כדי לחזות בהעצמה הפיקטיבית שלהן על המסך הגדול. ולראיה, האכזבה בקופות.
אחרי שעטה על עצמו את דמותם של עלי ג'י, בוראט, ברונו ואדמירל-גנרל אלאדין, הגיע זמנו של סשה בארון כהן לעצור לרגע ולהסתכל לשם שינוי פנימה - אל תוך עצמו. בכל זאת יש שם משהו. לא הכל רעש, יח"צ וצלצולים. הוא צריך לגייס את הביצים הגדולות שלו כדי לעשות שינוי כלשהו - והפעם לא על חשבוננו. ככל שילחץ עלינו להידחס בכוח לתוך העולם הבדיוני שהוא מכתיב ממוחו הקודח, כך תגבר ההתנגדות בקרב הצופים הפוטנציאלים. כך דיקטטורות נופלות, כך נופלים בסופו של דבר שחקנים - עם או בלי גלימה.
