גם אלוהים צריך כוח

מה אלוהים אמר לעצמו?

בפרשה הזו (כמעט) כולם שוברים את הכלים. המבחנים ההדדיים וחוסר האמון בין עם ישראל לאלוהים מגיעים עד הקצה, ומשה נדרש למיומנויות גישור ושכנוע נדירות כדי לאפשר לברית שבין אלוהים לבני ישראל להוסיף ולהתקיים.

• אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת שלח
• פמיניסטיות דעתן קלה - ועוד איך
• "היסטורית, הרב סבתו ייזכר יותר מעמוס עוז"  
  

ארץ ישראל נמצאת במרחק הליכה קצרה ממחנה הנוודים במדבר, וכהכנה לכניסה לארץ פוקד אלוהים על משה לשלוח מרגלים לבדוק אותה. המרגלים חוזרים עם צרור מפואר של פירות והתקף פניקה לא מפתיע.

מה חשב אלוהים שיקרה כשהוא שולח חבורת נוודי-מדבר להיערך לקרבות כיבוש בארץ למודת מלחמות? הוא באמת חשב שהם יגלו נחישות, אומץ לב ורוח קרב?! האם אלוהים לא הבין ששליחת המרגלים היא הזמנה לחרדה לאומית? לאלוהים פתרונים.

לי אין מושג למה אלוהים שלח את המרגלים, מטרות השליחות לא ברורות ועוד פחות ברור הקשר בין המטרות המוצהרות לבין הטיול הסהרורי שהם ערכו בארץ (ומי שלא חושב שזה היה אירוע סהרורי מוזמן לחזור ולקרא את הפסוקים). בדבר אחד אין ספק – השליחות לא השיגה שום מטרה.

עם ישראל Take II

אלוהים כועס. הוא מרגיש נבגד ורוצה להפר את הברית עם ישראל. אלוהים רוצה לכלות את בני ישראל במדבר ולהתחיל הכל מחדש, והפעם עם הגנים הנאמנים של משה. משה, מצדו, מנסה להחזיק את הזוגיות המקרטעת ונטולת האמון שבין אלוהים לבין בני ישראל (במדבר יד, יב-כ): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה:... וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לָהֶם, וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר. וְעַתָּה יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: יְהוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַלרִבֵּעִים. סְלַח-נָא לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה. וַיֹּאמֶר יְהוָה - סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ".

לעבוד על הדימוי האלוהי של אלוהים

משה מסביר לאלוהים שהשמדת בני ישראל תקטין אותו. יציאת מצרים ופלאי המדבר מיוחסים לאלוהים. גם הכניסה לארץ ישראל תיוחס על-ידי כל המתבוננים לכוחות הפלאיים של אלוהים ולא ליכולות הצבאיות המפוקפקות של עם העבדים-נוודים.

הכוח של עם ישראל הוא הכוח של אלוהים ועל כן כל פגיעה ביכולות של עם ישראל היא פגיעה באלוהות. אם אלוהים ישמיד את בני ישראל – רק את עצמו הוא ישפיל.

גם אלוהים צריך לגדול

אבל משה לא מסתפק בכך, ולאחר הטיעון הזה הוא מבקש בקשה נועזת ומפתיעה: "ועתה יגדל נא כוח אדוני". נדמה שמשה מבקש להכניס אוויר, ולנפח את האלוהות המצומקת. משה מרגיש שאלוהים שצריך לשכנע אותו לא להשמיד את עמו הוא אל מצומק, שאלוהים שמושפע מדיבורים על הדימוי שלו הוא אל מוקטן ומובס.

משה מסביר לאלוהים שכבודו יפגע אם הוא ישמיד את בני ישראל, ומיד הוא מבקש מאלוהים להתעלות על עצמו ולא להשמיד. נדמה לי שמשה קצת מתבייש ברמת הטיעון שהוא נאלץ להפעיל על האלוהות. משה רואה את אלוהים באחד מרגעיו הקטנים והמביכים; פגוע ופוגע, מותקף ונוקם. משה רואה אל קנא, והוא מתחנן לפניו: "יגדל נא כוח אדני". משה צריך אל חזק ויציב יותר. אל ששולט בעצמו ומנהל את תפקידו האבהי באחריות, בעקביות וברחמים. משה מזכיר לאלוהים שהוא, לדבריו: "ארך אפיים ורב חסד, נושא עוון ופשע".

תפילת ה"קדיש" והצורך שאלוהים יגדל

ה"קדיש" לא נוצר כתפילת אבלים, ונראה שבמקורו הוא שימש כקטע מעבר בין חלקים שונים של התפילה. לימים, תחילה באשכנז ואחר-כך בקהילות נוספות, זוהה ה"קדיש" עם האבלים האומרים אותו לכבוד מתיהם.

הקונפליקט סביב אמירת "קדיש יתום" בחברה הישראלית החילונית זכה לביטויים הגותיים ויצירתיים מגוונים. אנשים רבים תוהים מדוע עליהם לקלס את אלוהים דווקא על קברי יקריהם.

"כשאמות, משהו ממני ימות בך"

לאור תחינתו של משה "יגדל נא כח אדני", אני רוצה להאיר על אופציית קריאה שונה של ה"קדיש", שלפיה התפילה הזו אינה דברי שבח וברכה לאלוהים.

ה"קדיש" נפתח במילים: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה", ובעברית: "יתגדל ויתקדש שמו הגדול". שימו לב, בדיוק כמו בתחינת משה, כך גם כאן – אנו לא מציינים את גדולתו וקדושתו של אלוהים, אנו לא משבחים ומפארים אותו, אלא להיפך – אנו מפצירים בו שהוא יגדל ויתקדש. אלוהים של האבלים הוא אלוהים שמבטא חולשה ויכולת מוגבלת. במקום שבו שורר מלאך המוות, אלוהים מצטמק ועמו מצטמקת הקדושה. האבלים מבקשים-מתריסים כלפי אלוהים: תהיה גדול, תגן, תשמור, תציל. תגדל ותתקדש.

"באה פחת בלגיונותיו של המלך"

כבר ש"י עגנון (בעקבות דרשה חסידית) עמד על כך שה"קדיש" אינו שיר הלל לאלוהים, אלא תחינה לאל המובס שוב ושוב על-ידי המוות: "... נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחת בלגיונותיו של המלך, ובאה תשות כח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך. לפיכך מתפללין אנו ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבה. יגדל כח השם ולא יביא תשות כח לפניו יתברך..." (פתיחה לקדיש, אחר מטתם של הרוגי ארץ ישראל. בתוך: סמוך ונראה).

כן, זה האלוהים שיש לנו: חלקי, לא עקבי, מתמודד, ולעתים צריך שנעזור לו למצוא את הדרך.

ובפינת הגרים השבועית

גם בפרשה שלנו, כמו בפרשות רבות אחרות, מוזכר באהבה ובדאגה הגר (במדבר טו, טו-טז): "חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי יְהוָה. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד, יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר, הַגָּר אִתְּכֶם."

ושוב נזכיר: כשהתורה אומרת "גר" היא אינה מתכוונת לאדם שהתגייר, אלא לזרים הגרים אתנו בארץ; לאריתראים, לסודנים, לתאילנדים

ולפלסטינים. אנחנו מחויבים, מדאורייתא, לדאוג לגרים בדיוק כפי שאנו דואגים לעצמנו. מדינת ישראל חייבת לשאול את עצמה לא רק ממה וממי היא מפחדת, אלא גם לאלו ערכים היא מחוייבת.

אז במסגרת המעשה היהודי הטוב והנכון אני רוצה לספר לכם על ערב של יצירה משותפת בין פליטים לישראלים. בערב יוצגו עבודות אמנות של פליטים שחיים כאן והכספים שייאספו, ייתרמו למועדון הנוער של אס"ף – ארגון סיוע לפליטים בישראל. הערב יתקיים ביום ה', 28/6, בשעה 20:00 בקהילת "כל הנשמה" בירושלים. בואו נקפיד לא לשכוח: "תורה אחת ומשפט אחד", ובואו נעשה משהו בשביל להצדיק את הקשר שלנו עם התורה ועם אלוהים.