אובמה לא מבין ערבית

בפברואר 2011, שבועות ספורים מפריצת המהפכה במצרים, וכשהאביב הערבי אמור היה או-טו-טו להפציע ולהביא עלינו מזרח תיכון חדש ברוח חזונו האלמותי של שמעון פרס, ניצב תומס פרידמן מה"ניו יורק טיימס" בכיכר א-תחריר ונשא את חזונו הוא, האלמותי לא פחות.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אנסטסיה, את (לא) מפוטרת / ערן פוגל

נכשלנו במלחמה, איבדנו את הבית / יסכה פתאל, גבעת האולפנה

פרידמן, שמיטב הקולגות הישראליות מקפידות לציין את שמו, בלי להשמיט חלילה את המילים "העיתונאי החשוב בעולם", התבונן בעיניו החדות כתער בכיכר הקהירית, ולא מצא כל זכר להשראה או להשפעה איסלאמיות, ובוודאי לא לכוחות איסלאמיים הניצבים מאחורי הקלעים ומחכים בסבלנות לפרי הבשל ש"נערי הפייסבוק" מא-תחריר יפילו לידיהם. מה שכן גילה בחושיו העיתונאיים המפותחים מאין כמותם הוא דה-קולוניזציה אמיתית של מצרים, עלייתם של כוחות קידמה דמוקרטיים שישנו לתמיד את פניה הדיקטטוריות של מצרים, פרעה מצרי (מובארק) שסולק מהשלטון בעידודו הנמרץ של נשיאו אובמה, ופרעה ישראלי (נתניהו) שבקטנותו אינו מסוגל לעמוד על גודל השעה האזורית. עד כאן פרשנותו של תומס פרידמן.

ומה מחכה לנו מאחורי כיכר א-תחריר? (צילום: AFP)

מאז, כזכור, זרמו לא מעט מים, ובעיקר דם, בירדן המזרח תיכוני. בתוניסיה, שממנה אמורה הייתה להיפתח הטובה, הוקמה ממשלה בראשות האחים המוסלמים לאחר ניצחונה של מפלגת אל-נהדה, שחלילה לא שוכחת להבהיר לכל מנין משתין הדג המוסלמי ומהם מקורות סמכותה (לא "כל כתבי תומס פרידמן"). בלוב שלאחר הלינץ' בקדאפי מקפידים בעיקר שבמחסני האמל"ח של עזה לא יחסר דבר. בסוריה טורחים לעמוד במכסת נטבחים יומית. במצרים משתלטים האחים המוסלמים והסלאפים על הפרלמנט. מוחמד מורסי מהאחים המוסלמים עומד לרשת את מובארק הנורא ששקע בתרדמת, וילדי א-תחריר בוכים מרה על "שגנבו להם את המהפכה". בניו יורק, לעומת זאת, לא נותר ל"עיתונאי החשוב בעולם", אלא להמשיך להסיח על מצעד האיוולת של אלה שעדיין לא עומדים, כמותו, על גודל השעה המזרח תיכונית.

לא מתעוררים מהתרדמת

אלא שפרידמן אינו יותר מדוגמה ומשל לדרך שבה רבים במערב, על קברניטיו ועיתונאיו, ובראשם אובמה, מכלכלים את משנתם בהתאם לצבעה האידיאולוגי של השקפת עולמם וכתוצאה ממינון יתר של משאלת לב. המציאות עצמה, לדידם, אינה יותר מסרח עודף מעיק. לפי מנגנון זה, מה שאמור, למשל, ללמד על רצונו העז של העם המצרי בדמוקרטיה, בשוויון, בזכויות אזרח ובאי-דיכוי נשים ומיעוטים הם עשרות (או מאות) האלפים מכיכר א-תחריר, ולא חלילה הלכי הרוח של יותר מ-80 מיליון האזרחים במדינה הזו. לפי סקרים שנערכו במצרים ב-2008 וב-2010 בידי מכון גאלופ, 95% מהמצרים בעד שלאיסלאם תהיה השפעה גדולה על הפוליטיקה שלהם, 64% מהם בעד שהשריעה (ההלכה) תהיה הבסיס לחקיקה, 54% תומכים בהפרדה בין נשים לגברים בפומבי, 82% בעד סקילה על ניאוף ו-84% מהם בעד עונש מוות לנוטשים את האיסלאם.

ב-1979, בשם אידיאלים נעלים של זכויות אדם, נטש ג'ימי קרטר את השאה הפרסי לאנחות, סלל לחומייני את כל הדרך לטהרן, והפך במו ידיו את איראן מבעלת הברית החשובה ביותר של ארה"ב במפרץ הפרסי לרפובליקת אייתולות איסלאמית. ב-1991, בשם רעיונות דמוקרטיים נשגבים ובעידוד מדינות המערב, החליטה גם אלג'יריה לשחק בדמוקרטיה. הממשלה הכריזה על בחירות, חזית הישועה האיסלאמית (FIS) זכתה בהן ברוב, תוצאות הבחירות הושלכו לפח, והמדינה הושלכה למרחץ דמים בן יותר מעשור שגבה כ-100 אלף קורבנות. ב-2006, בשליחותם של אותם רעיונות, כפה ממשל בוש על שרון ועל הרשות הפלסטינית לקיים בחירות דמוקרטיות, הבחירות אכן התקיימו, חמאס לקח את הקופה, וההיסטוריה העזתית מאז ידועה לכל.

ומתחילת 2011, מצוידים באותם אידיאלים שמימיים של הפצת דמוקרטיה לכל, כולל ללבנט, ובכישרון מופלא של ראיית הנולד כשל סומא בארובה, ממשיכים אובמה, פרידמן ומיטב הכוחות הליברליים במערב להפיץ בחדווה את מרכולתם, וכמובן מסרבים בכל תוקף להקיץ מהתרדמת האידיאולוגית שבה הם שרויים כבר שנים רבות. 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il