"מד מן" 5: פרסומאי הולך לאיבוד דרך גברת
העונה החמישית של "מד מן" לקחה מהפרסומאי דון דרייפר את תחושת השליטה, הכריחה אותו להתבגר ואילצה אותו להתמודד עם התסביך שנקרא - התאהבות. יחד איתו, גם הצופים המכורים נאלצו לעבור טלטלה לא קלה. עיינה לי מסכמת עונה משובחת
לקראת סיום העונה החמישית של מד מן, עומד ליין פירס במשרדו של רוג'ר סטרלינג כשהוא בגבו אלינו, על רקע תמונת הנקודות בשחור לבן שתלויה על הקיר. מדובר בציור בסגנון ה"אופ-ארט" שהיה פופולארי בסיקסטיז - אמנות חזותית, שעושה שימוש באשליות אופטיות ויוצרת אצל הצופה חוויה תפישתית שמשתנה כל הזמן.
עוד כתבות על "מד מן" ב-ynet:
יוצר הסדרה ל-ynet: "הכל קרה כנגד כל הסיכויים"
שאר השותפים חוגגים בחוץ את הזכייה המפוקפקת בתקציב יגואר, וליין שמסובך עד מעל הראש נראה כאילו נבלע בתמונה, כרמז לבאות. היא תלויה שם כבר מאז העונה הקודמת, אך בקונטקסט הנוכחי היא ממחישה טוב מתמיד את המרחב המתעתע שבו מתנהלות הדמויות בעונה הזו. את הספק שקיים בכל.
זו היתה עונה משובחת. אבל זו לא חוכמה בכל מה שקשור ל"מד מן" - סדרה שיש לה יכולת לשרטט דיוקן מרתק של דמויות לאורך זמן, שמתכתבת בחכמה עם מיתוסים אמריקאיים ומתארת אנשים בתקופה ולא תקופה שיש בה אנשים. לכן, העונה הנוכחית הצליחה לעשות דבר חדש: היוצר מתיו ויינר ויתר התסריטאים הצליחו להעתיק את הסדרה, שהתנהלה במשך ארבע עונות בעולם הישן של תחילת הסיקסטיז - אל עולם חדש עם רוח, כללים וצבעים שונים, ובכל זאת לשמור על הבסיס הקבוע מבלי לאבד שליטה.
"איך זה שכל מה שאתה חושב שיעשה אותך מאושר הופך בסוף ל-Crap"? שואל גלן ומזכיר לנו את הנושא שבו עסקה מד מן מאז ומתמיד: הסתירה בין הרצוי למציאות, מעגל התשוקה שנכשל, הפער והמתח בין מה שכל כך רצית שיהיה, ובין מה שיש. או אין. שנת 1966, על כל השינויים החברתיים והתרבותיים שחלים בה, מציבה בפני הדמויות אתגרים חדשים, שמסבכים עוד יותר את המרדף החמקמק הזה, בעיקר מפני שכבר אין תשובה ברורה לכל דבר, מפני שמודלים של הצלחה והגשמה עצמית השתנו, ושהאשליה שמה שנראה טוב מבחוץ טוב גם בפנים, התנפצה לרסיסים והשאירה אחריה הרבה אנשים אומללים.
השעון לא עוצר בעונה רביעית
אלה שפעלו בהתאם לקודים שהעולם הישן הכתיב, מצאו עצמם בעונה זו מתמודדים עם שאלות על דעיכה מול רלוונטיות, ומוות מול לידה מחדש. מאייקון האישה המושלמת של אז, הפכה בטי לעקרת בית שמנה ומדוכאת שאין לה מושג מיהי. ג'ואן, הסקסית הבלתי מושגת, הפכה לגרושה חד הורית שתקועה בתפקיד המזכירה ומוכרת את עצמה מתוך בהלה. תחושת הנחיתות ואי שביעות הרצון של פיט מכרסמת עד כדי חנק ודוחפת אותו להצליח בכל מחיר וגם לרומן עם אשת חברו. דון דרייפר מאבד עניין בעבודה ומתמודד עם שאלת הרלוונטיות שלו במקצוע ובחיים האישיים, מול מי שמייצגים את העולם החדש והצעיר, מייקל גינסברג ואשתו מייגן.
כחלק משאלת הרלוונטיות שמרחפת מעל ראשו של דון (שלא עומד בקצב הרעיונות של גינסברג), הוא צריך להתמודד עם אשתו הצעירה, העדכנית והבלתי ניתנת לשליטה. "אתה אוהב רק התחלות", הטיחה בפניו פיי בסוף העונה הרביעית. הצעת הנישואים החפוזה שלו למייגן אז, הרגישה יותר צינית מאשר אותנטית וצעדה בבטחה אל עבר העתיד המוכר של מיצוי והתפוגגות. אך נראה כי השתחררותו של דון מסוד הזהות וצעידתו אל עבר עולם אמיתי יותר, בשילוב עם חוסר הכניעות של מייגן, יצרו קרקע פורייה לשינוי ובמקום הדפוס המוכר שלו, קיבלנו דון מאוהב ונאמן, ש"הולך לאיבוד בתוך הקשר", שמאבד עניין בכל מה שמסביב ושאושרו תלוי אך ורק באשתו.
האש תמיד דלקה בבית הדרייפרים. הוא ניסה לשלוט בה והיא, שלא חונכה על ברכי העולם הישן, עמדה על שלה וגרמה לו להזיע ולעבוד, ממש כמו בפיץ' היגואר, בו מדבר דון על אותו מתח עדין בין שליטה מוחלטת במשהו, לצד חוסר היכולת לשלוט בו - כגורם לתשוקה. לצד תחושות החרדה וההערצה - אולי סוד הקסם של יחסים בין גברים מבוגרים ונשים צעירות, התגלתה גברת "זו-ביזו", כיצרית, ליברלית, בעלת אינטליגנציה רגשית ואינסטינקטים חדים. התנהלותה בתוך מערכת היחסים ובקריירה, כאישה עצמאית וכאינדיבידואל, הפכו אותה לסמל האישה החדשה והנכונה של התקופה.
עם הפנים לאחור
לקראת סוף העונה הראה דון סימני התאוששות בעבודה, התעורר וחזר לעצמו. אך אובדן השליטה שלו גבה מחיר. הוא איבד את ליין, את פגי ובמובן מסוים גם את ג'ואן, שלא הצליח להציל. טרגדיית ליין הציפה רגשות אשם מהעבר והוא חזר אל עולם הסודות. במקביל, איבדה מייגן שליטה גם כן. חוסר היכולת שלה להתמודד עם תחושות כישלון וייאוש הביאו אותה לאבד את עצמה באחת ולהפוך לתלויה בדון. הוא במצבו, לא היה צריך יותר מזה כדי לאבד עניין.
ברוח הסדרה שאוהבת להפתיע אותנו בסופי עונות, הפוטנציאל לשינוי, לא מומש, וכנראה שבאופן מטאפורי לאמריקה, גם מייגן וגם דון לא היו בשלים לשחרור מדפוסים ישנים ולשינוי אמיתי. בור התשוקה נפער, האושר שוב נמצא במקום אחר והמסר לעונות הבאות ברור: מי שלא הצליח להשתנות או להיוולד מחדש, ימשיך להידרדר למטה, ממש כמו האיש שבפתיח.
למרות שפרק הסיום של העונה הזאת היה הנצפה ביותר מבין כל סופי העונות הקודמות, לחלק מצופייה הנאמנים של "מד מן" היה קשה לעכל את העונה החמישית. היא לא רק נראתה שונה מבחינת הלוק, אלא הקצב היה מהיר
ותזזיתי יותר. הסצנות המהורהרות שאפיינו את הסדרה בעבר ושראינו רבות מהן בפרק האל.אס.די המצוין של העונה, פינו את מקומן לסצנות פונקציונאליות יותר והפרקים הודקו. למרות זאת, הסדרה לא איבדה ממורכבותה או מכוחה. להיפך, מדובר בעונה בה כל פרק בנוי כחידה אינטלקטואלית נפלאה.
לכן, מסקרן לדעת האם הסדרה ששומרת על התסריטים שלה כמו על סודות מדינה - תצליח להתרענן שוב ולהפתיע אותנו גם בעונה השישית עם סגנון ייחודי לעונה, טקסטים עמוקים והקפדה על קומוניקטיביות ואריזה מהנה. זה הולך להיות לא קל. אבל כשזה יקרה - אנחנו נהיה שם.
