"אפגן וויגס" בהופעה: באו לתת עבודה
בביקורה בישראל, להקת "אפגן וויגס" מילאה את הקהל בדיסטורשנים מלוכלכים וגיטרות כבדות, בדיוק כמו שרוקנ'רול טהור צריך להישמע. אבל למרות המאמץ, משהו לא עבד
הופעות של להקות מחו"ל הן לא עניין של מה בכך עבור הקהל הישראלי. למען האמת, באיזשהו מקום כבר קצת התרגלנו שמבריזים לנו ברגע האחרון בתואנות של גידול מצפון פוליטי אינסטנט, ושחרור אמירות בנוסח של "היי, הרגע גילינו שאתם באיזשהו קונפליקט עם העולם או משהו, מידל איסט אור סאמת'ינג נבוא לבקר כשהעניינים יירגעו, כן?". אבל לא כך הוא המקרה של גרג דולי. אולי זאת השמש, אולי חיבה (שלא לומר סטייה) לחום, ואולי הוא פשוט אוהב להופיע ולא משנה לו איפה.
עבור דולי, הסולן של להקת הרוק האמריקנית, "אפגן וויגס", זה כבר הביקור הרביעי בארץ. דולי היה כאן בעבר הלא רחוק עם ה- Twilight singers וגם עם ההרכב שלו ושל מארק לאנגן, אקס ה-Screaming Trees, וחבר בהרכב The Gutter Twins. אמש, הוא ניסר את מועדון הבארבי בתל אביב, בערב עמוס דיסטורשנים וצרחות. אמנם עברו 11 שנים מאז שה"אפגן וויגס" התפרקו אבל, האמוציות המתפרצות עדיין שם.
דולי עולה לבמה, רזה הרבה יותר מביקורו האחרון כאן, הוא פותח באחד מהקטעים היותר רגועים של ה"אפגן וויגס", Crime Scene part one. בלי לבזבז זמן בדיבורים מיותרים, במעבר חד הוא חותך לשיר את Im her slave, וממלא את חלל המועדון בדיסטורשנים מלוכלכים ובמסכי גיטרות, בדיוק כמו שרוקנ'רול טהור אמור להישמע. הקהל מתענג על כל צליל צורם שהגיטרה של דולי מפיקה תחת אצבעותיו המיומנות.
דולי צורח אל המיקרופון, ספק מאיים לבלוע אותו, קולו צרוד ומחוספס, מגיע לדציבלים לא הגיוניים. חייבים לתת קרדיט לקול שכזה, במיוחד לאור העובדה שהלהקה מגיעה אלינו בעיצומו של סיבוב הופעות שכלל גם הופעה אינטנסיבית בפסטיבל פרימוורה היוקרתי בברצלונה, חלומו הרטוב של כל חובב מוזיקה אלטרנטיבית על שלל הגדרותיה וזרמיה.
בסוף השיר Uptown Again, דולי לוקח נשימה קצרה ומפגין שליטה בעברית, "שבת שלום!", הקהל משיב לו במחיאות כפיים ובצרחות. כנראה שלא צריך הרבה בשביל לרצות אותנו.
לא בקטע של פלירט
מעבר לשבת שלום התעופף לו שם גם איזה "ערב טוב" אחד אבל, דולי הוא לא ממש פלרטטן. הוא זמר טוב והוא בעיקר מוזיקאי מצוין אבל, הוא ממש לא מבזבז זמן בדברי חנופה. החבר'ה האלה באו לתת עבודה, להרביץ בנו רוקנ'רול לא מתפשר, שיר אחר שיר, צווחה אחר צווחה. מדובר בהרכב אולד סקול ואולד פאשן לחלוטין שפשוט בא להרעיש וגם קצת להחזיר אותנו אחורה בזמן עם נוסטלגיה מתוקה של שנות ה-90.
הם מבצעים את Going to town ומאחורי הגיטרות עולה לו ניחוח של גרוב שחור מכיוון הקלידים, קצת מאותו סאונד ארנ'בי שדולי הכריז אין ספור פעמים עד כמה הוא אוהב. השבירה המדויקת הזאת של מסכי הגיטרות הכבדים מגיעה בדיוק בזמן, בדיוק בנקודה בה היה נדמה שכל השירים מקבלים איזשהו נופך של שטיח מוזיקלי ארוך וקצת משעמם. חבל שזאת בערך הפעם היחידה שזה קרה בערב הזה.
דולי מרפה רק לרגע קט מהנויז ועובר לשיר את When we two parted-dead body, בין הטקסטים היותר יפים ומרגשים שלו. אל תטעו, לא מדובר בבלדה שקטה אבל, בהחלט מדובר בשיר שלא כולו צרחות. עולה ממנו גם כאב מריר-מתוק, במיוחד בסוף הקטע כשהוא מגיע לשורה: "הגיע הזמן לקחת אותך ממני, אני יודע שאת לא אוהבת אותי". אחח, אהבת נעורים.
כשהם מבצעים את Gentleman , המנון רוק ואולי השיר הכי מזוהה עם ההרכב, מתוך אחד מהאלבומים הכי גדולים ומשפיעים שלהם שגם נקרא כך, ניתן בהחלט להכריז שזהו השיא של הערב. אור אדום מציף את הבמה, מוסיף לדרמה שממילא מתחוללת שם, ודולי פשוט מתפוצץ באנרגיות שיכולות להיות רק לאדם שהיה עמוק בתוך תהום הנשייה של סמים ואלכוהול, וחזר בכוחות מחודשים שאלוהים יודע מאיפה הוא שאב אותם, כאילו רק כדי להראות שהוא עדיין חי, עדיין בועט ויש לו עוד מה לצרוח, או להגיד.
באופן קצת מוזר מהנקודה הזאת ועד לביצוע של שירם המופתי, Debonair, בסוף הערב, ההופעה לא ממש התרוממה. כן, היו אנרגיות מדהימות, זמר מצוין, וגם היה קהל נפלא שנתן המון אהבה בחזרה לדולי אבל, ה"אפגן וויגס" פשוט לא הצליחו לחמוק ממונוטוניות. אולי זאת בחירה לא מושכלת מצד הלהקה של רצף השירים, ואולי בנקודה מסוימת היו שם פשוט יותר מדי דיסטורשנים (יש דבר כזה) בזה אחר זה ולמען האמת, זה קצת מעייף.
את ההדרן שכולל 4 שירים הם מבצעים בזה אחר זה, כמעט בלי לנשום בין הקטעים. רגע אחרון של עירנות ושל געגועים לניינטיז נרשם בעוד המנון נפלא, Miles iz dead, התחנונים של דולי מימים אפופים אדי וויסקי נשמעים כל כך כנים ומקסימים כשהוא מפציר בקהל “Don’t forget the alcohol, baby”. לא נשכח. לפחות לא עד הביקור הבא.
ה"אפגן וויגס" יופיעו שוב הערב (שבת) במועדון הבארבי בתל אביב. פתיחת דלתות 21:30.
