"טרה פרמה": בעיית הפליטים בשחור ולבן
מסתבר שמסתננים מאפריקה יש גם באיטליה, ובסרטו "טרה פרמה", מציג הבמאי עמנואלה קריאלזה את ההבט המצפוני של התופעה. מנגד, הבעיה הדמוגרפית שהם יוצרים נשארת בצד
נדמה כי אין היום על מסכי הקולנוע סרט אקטואלי יותר מ"טרה פרמה" ("Terraferma"). אמנם עלילתו מתרחשת בכפר דייגים בסיציליה, אך בהתאמה מושלמת למתחולל בשכונות דרום תל אביב ובישראל כולה, הוא מעלה שאלות לגבי היחס לפליטים/מהגרי עבודה אפריקאים.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
השאלה המהותית שעולה לגבי רלוונטיות זו היא האם הוא מסוגל להציג את הבעיה באופן מורכב, תוך ביסוס עמדות שונות או שהוא בוחר לייצג עמדה מסוימת. נדמה כי בניסיונו לטלטל את הצופים החליט הבמאי עמנואלה קריאלזה לשטח את הסוגיה.
כששומעים את שמו של הסרט קשה להימנע מהאסוציאציה המתבקשת לסרט הניאו-ריאליסטי החשוב של לוקינו ויסקונטי מ-1948 "האדמה רועדת" ("La Terra Trema"). גם הוא התרחש בכפר דייגים סיציליאני, וגם הוא סרט שהאג'נדה הפוליטית שלו הייתה נחרצת. הרוזן לוקינו ויסקונטי ממודרון היה בתקופה זו של חייו קומוניסט נלהב. הסרט שיקף בנאמנות את עמדותיו, ואף זכה לתמיכה מהמפלגה הקומוניסטית האיטלקית.
אין פלא שתיאור העוולות להם חשופים הדייגים קשי היום והפניית האצבע כלפי האשמים במצב זה ("הסוחרים") היו חד משמעים. מה שהציל את "האדמה רועדת" הוא הכישרון החזותי יוצא הדופן של ויסקונטי, שגם כקולנוען החותר לריאליזם קיצוני ניגש לעיצוב דימויי הסרט בתנופה סגנונית אופראית. "טרה פרמה" הוא סרט שמצולם יפה, אך קריאלזה אינו ויסקונטי. הדרך הפשטנית שבה הוא מציג את בעיית הפליטים כיחס ראוי/לקוי כלפיהם פוגעת באופן ניכר בתוצאה הסופית.
"יבשה" - שמו המתורגם של הסרט הנוכחי - היא המקום אליו חותרים, במלוא מובן המילה, הפליטים האפריקאים המסכנים את חייהם במסע ימי לכיוון איטליה. ה-UNHCR (סוכנות הפליטים של האו"ם שפרשה חסותה על הסרט) מעריכה את מספר האנשים שמתו במסע זה בשנת 2011 בכ-1,500 בני אדם.
מצד אחד ישנו "החוק של הים" - החוק המסורתי המנחה את הדייגים, והמחייב לעזור לכל מי שנמצא בים במצב של מצוקה. מנגד ישנו החוק של היבשה, הנאכף על ידי המשטרה האיטלקית, האוסר לסייע לפליטים ומחייב להסגיר אותם לידי השלטונות.
נפלטים לחוף
פיליפו (פיליפו פוצ'ילו) בן ה- 20 הוא בן למשפחת דייגים. אביו מת בתאונת דיג, וגם הוא גדל לתוך אורח החיים הזה למגינת ליבה של אימו ג'ולייטה (דונטלה פינוקיארו). בנקודת המוצא העלילתית לא נראה שיש עתיד מזהיר למסעות הדייג אליהם הוא יוצא ביחד עם סבו ארנסטו (מימו קוטיקיו).
הספינה הרעועה שהותיר מאחוריו אביו של פליפו לא תחזיק מעמד עוד שנים רבות. ג'ולייטה מעוניינת במכירת הספינה, ושימוש בכסף כדי לעזוב את הכפר ולאפשר לפיליפו אורח חיים בוגר ו"מתורבת" יותר. עד שהספינה תימכר יש לעבור את תקופת הקיץ תוך ניסיון להרוויח קצת כסף. ג'ולייטה מתכוונת להשכיר את חדרי הבית בו היא מתגוררת עם פיליפו לתיירים המגיעים לאי מהיבשת, ומשכנעת את הסבא להקצות את ספינת הדייג למטרה דומה - שייט לנופשים.
את התוכניות משבשים פליטים האפריקאים שנסחפו בלב ים, וניצלו על ידי הסבא והנכד. ג'ולייטה ופיליפו מארחים בביתם את שרה (טימניט טי), שלא רק שרדה את המסע עם ילד, אלא גם יולדת תינוקת מיד עם הגיעה לאדמת איטליה. שרה היא הגילום המושלם (מדי) של הפליט האפריקאי, שלא יכול להיות ספק לגבי ההכרח המוסרי לסייע לו.
ים, יבשה, דם
פיליפו ואימו מגלמים בהתנהגותם את התחושות האמביוולנטיות כלפי הפליטים. מצד אחד פיליפו רוצה לעזור, אך הוא גם רוצה להמשיך את אורח החיים של נער מתבגר (בן 20 ולא בוגר במיוחד): חי תחת הסינר של אימו; רוכב על הוספה אותה קיבל מדודו נינו (ג'וזפה פיורילו); מתחיל קשר עם התיירת הצעירה מאורה (מרטינה קודקאסה). בסצנה המטלטלת של הסרט, סיטואציה בעלת פוטנציאל רומנטי תשתבש בגלל הגעת הפליטים, ותגרום לפיליפו לפעול בצורה אכזרית שתותיר אותו אכול רגשות אשם.
ג'ולייטה נעה בכיוון ההפוך. בהתחלה היא לא מעוניינת לסייע, וחוששת מהצרות שהסבא מזמין, ומקבל, כשהוא מחליט לסייע לפליטים באופן לא חוקי. מנגד, היא אישה הגונה והיחשפותה לסיפורה של שרה מעוררת בה הזדהות עמוקה.
"טרה פרמה" שייך לסוג הסרטים העוסקים בסוגיה פוליטית, ומנסים למקד אותה רגשית דרך סיפורן של דמויות. אך הבעיה של הפליטים מוצגת באופן חד ממדי. בעצם הגעתם אין בעיה, מעבר לזו הנוצרת ביחסים מול העמדה השרירותית וחסרת החמלה (כפי שהיא מוצגת בסרט) של רשויות החוק.
הפליטים לכשעצמם אינם מאיימים על אורח החיים ועל הפרנסה של הקהילה אלא רק רוצים להמשיך הלאה לתוך עריה של איטליה. אך כפי שחשים גם ישראלים רבים - הצגת בעיית הפליטים/מהגרי העבודה ככזו שתיפטר על ידי קבלה של הבאים, חוטאת למורכבות הסיטואציה. יצירת טלטלה רגשית עבור הצופים אינה תחליף לעיסוק במורכבות זו, וחבל שקריאלזה הסתפק בכך.
