"אהבה ומכשולים": אלכסנדר המון מקצר

אלכסנדר המון הוא אכן אחד הסופרים האמריקנים המעניינים והמבריקים כיום, בניגוד לכל מיני אחרים הממותגים כך ללא הצדקה (רמז: אחד מהם מצוטט על הכריכה האחורית של הספר). הרומנים שלו ("פרויקט לזרוס", "שאלת ברונו", האיש משום מקום"), באמת חשפו קול אחר, מדמם, מודע, מחוספס, שמנסה להתמודד באופן תדיר עם ממדים של זהות.

• מה היה יכול לקרות: "האיש במצודה הרמה"
• סכין מנתחים לצד תסביכים: "חלפים "
• "אנציקלופדיה של הרעיונות ": חידוש אינטלקטואלי
  

המון נולד בסרייבו, אבל את המלחמה הנוראית העבירו הוא ומשפחתו בארצות הברית. מצד אחד, הם היו רחוקים פיזית מכל הזוועות. מצד שני, ניכרת בכתיבתו, וגם בספר זה, מעין תחושת החמצה מעוותת. משהו בו מרגיש שהוא היה צריך להיות שם. זה גם מעניק (אותו ריחוק כפוי) עומק נוסף לכתיבה שלו. דווקא הריחוק מאפשר לו לכתוב על דברים מתוך פרספקטיבה מיוחדת, מתוך כאב שהוא לא לגמרי מפוענח עד סופו, שהוא תלוי כמו נתח בשר מדמם.

"אהבה ומכשולים". הסיפור המוכר בשינוי אדרת (עטיפת הספר)

"אהבה ומכשולים" הוא קובץ של סיפורים קצרים שבעצם ממשיכים את הרומנים שלו. זה אותו קול של סופר אמריקני ציניקן, הרואה את העולם דרך משקפיים מחוספסים, נטולי תום לחלוטין, ואולי בעזרת הציניות מנסה לשמור על צלילותו לנוכח הסתמיות המצמיתה של הקיום. אבל המון, כמספר סיפורים קצרים, לא מעמיד מנעד דרמטי מפתיע. במובן מסוים, אף קשה לומר כי הוא מעמיד קו עלילתי. מה שנכנס ומוטמע היטב בתוך רומן, לא לחלוטין עובד בתור מסגרת של סיפור קצר, לכן המון הוא קודם כל "כותב", לא מספר סיפורים קצרים מבחינה ספרותית. המסגרת שלו היא משנית.

ניצוצות עפים באוויר

מהסיפורים של המון עולה תחושה לא מהוקצעת, המרפררת לאי אילו מודלים של כתיבת סיפור קצר. יחד עם הקול שלו, העולם הססגוני השותת של פליטות בוסנית והחדות - ישנה שרירותיות מסוימת. הסיפורים דומים לעתים לסיפור מהרומן הראשון שלו, ושום דבר מהותי לא השתנה ביניהם. המון לא מרגש אותך או מפתיע אותך - אבל מנגד הוא לרגע לא משעמם אותך. בכתיבה חדה, מבריקה, מעיפה ניצוצות ומלאת הומור וחמלה, הוא יכול לתאר למשך עמודים רבים את עולם הכוורנות של אביו - ועדיין לרתק את הקורא.

לצד זאת, הוא מפעים את הקורא בתיאורים ודימויים יוצאי דופן, כמו "משוררים שעטו הבעות מיוסרות של הנשגב, כמו נכלאו לנצח בתחומה המרומם של השירה", או "השמיים צנחו על ראשינו כצלו של פסנתר נופל בקריקטורה". לפעמים היעדר מנעד דרמטי יכול להביא לתוצאה מעט טרחנית, כמו למשל בסיפור "הדבורים, חלק א'". חוץ מהעמקת דמות אביו המופיע גם קודם לכן ואחר כך, הסיפור אינו משאיר חותם. הוא עוד פיסת חיים שמספרת את מה שפיסות חיים אחרות שלו כבר סיפרו.

דווקא בסיפורים כמו "המנצח" או "האמיתות הנאצלות של הסבל", כשהמון מטמיע לתוך ההתנהלות שלו דמויות לא שגרתיות - כמו סופר אמריקני אחר ממוצא בוסני, או משורר שאיבד את שפיותו תוך כדי שקנה לעצמו תהילת עולם - ויוצא מתוך מלכודת הדבש המשפחתית, הוא כן מצליח להאיר משהו אחר, לצקת איזו אשליה של מתח. עיקר הבעיה היא הקול של המון לאורך הספר. הוא לא משתנה לרגע, ויצוק בבטון המדמם של הקיום האנושי.

בסיפורים האלו, הוא לא יתפס לא מוכן למה שהחיים מזמנים לו, שום דבר לא יכול להניע

אותו מבחינה רגשית, והוא נשאר כמו קו שטוח, קבוע מתמטי - בין עיי חורבות. דמויות מגיחות, דמויות מתאדות, ושום דבר לא נשאר, אולי כי במקום בו אין ציפיות אין אכזבות. ייתכן כי המון נמצא פשוט בצומת מכונן של הכתיבה שלו; מצד אחד, הוא יכול להמשיך ולכתוב על חוויית התלישות, על הפוסט-טראומה, על ההגירה, על השברים הבוסניים האנושיים המסתובבים על פני כדור הארץ. סביר להניח שהוא תמיד יכתוב אותם בצורה מעוררת התפעלות, מנסרת קרביים, משעשעת, צינית ופיוטית.

יכול להיות שזה גם מה שעולם הספרות מצפה ממנו, שימשיך להיות מעין "אחר פוליטיקלי קורקטי" הנע בין זהויות, ומנסה ללא הרף להגדיר את זהותו שלו, שהיא בעצם זהות מאוד מוגדרת - הכל עניין של החלטה, הרי זהות היא לא דבר הומוגני. מצד שני, יהיה מעניין לראות את המון מנסה מעט לאתגר את עצמו ואת קוראיו, לאו דווקא לברוח לחלוטין מתוך הביוגרפיה שלו (כי כנראה שאי אפשר), אבל כן לנסות בעתיד לכתוב גיבור מסוג אחר. כך או כך, אולי זו ציפייה לא הוגנת, כי בעצם דומה שכל מה שיכתוב, יהיה נגוע באותו ברק המגדיר אותו כסופר חשוב בדורנו.

"אהבה ומכשולים", מאת אלכסנדר המון. מאנגלית: ברוריה בן ברוך, הוצאת "מחברות לספרות". 188 עמ'.