פדופיליה ברשת: המחיר שתשלמו על קצת שקט מהילד

כשהורים משאירים ילד ללא השגחה בתוך מכונית, כשמתמזל מזלם ומישהו מבחין בילד ומחלץ אותו לפני שיהיה מאוחר מדי, הם צפויים לביקור מנומס של רשויות החוק בביתם ואולי אפילו להעמדה לדין. מדינת ישראל חרדה לגורל עולליה, ולטובת הדור הבא ומתוך הכרה בפגיעותו חוקקה סדרה ארוכה של חוקים נאורים האמורים להגן על ילדים מפני הורים שלא שמרו עליהם היטב: אלה שנתנו להם לחצות כביש לבד כשהיו קטנים מדי, אלה שלא הקפידו על קסדה לראשיהם כשהם רוכבים על אופניים, אלה שהשאירו אותם בבית לבד או איפשרו להם להסתובב בחוצות בלי מבוגר כשעדיין לא ידעו סכנה מהי, ואיך אפשר להתגונן מפניה.

אבל כשהורים מוכנים שילדם יסתגר בחדרו עם מחשב וגישה חופשית לאינטרנט, איש לא ימנע מהם לחשוף את הצאצא לעולם שבו, פעם אחר פעם, הם עלולים ליפול קורבן לפדופילים.

עוד על הסכנות שברשת:

55% מרגלים אחרי הילד בפייסבוק. למה לא יותר? 

פייסבוק הוא לא מקום לילדים

בן ה-11 צופה בפורנו באינטרנט. מה עושים?

מתעלמים מקיומן של הסכנות שבמחשב 

בכל חברה מתוקנת האחריות לבטיחותם של ילדים מתחלקת בין הוריהם או אפוטרופוסים לבין המדינה בה הם חיים. אינספור תקנות בטיחות מעצבות את התנאים הפיזיים במערכת החינוך,

אינסוף קמפיינים להדרכת הורים לשמירה על עורם הרגיש בקיץ, אבריהם השבירים בכביש, היגיינת השיניים שלהם, ביתם החף ממפגעים – את כל אלה מקדמים, מיישמים ומממנים במדינת ישראל. כשזה מגיע להשגחה ושמירה על ילדים מפני ציידי-אדם מסוכנים המתחבאים ברשת, הורי ילדים והמדינה שלהם גם יחד חוברים לברית מתועבת של רשלנים. רשלנים פושעים אפילו.

כמעט בכל הבתים שבהם ביקרתי וילדים גדלים בהם נהוג לשכן מחשב אישי וטלוויזיה בחדרו של הילד. פעם זה היה סמל סטטוס, היום האביזרים הללו נחשבים בטעות לחלק מזכויות הילד, כי "לכולם יש". לרוב ההורים ששאלתי לא היה מושג מה ילדיהם עושים שם, מול המסך והמקלדת, כי הדלת הייתה סגורה, בשם "זכות הילד לפרטיות".

תסלחו לי על שאני כופרת בקיומן של הזכויות הללו: אין לילדים זכות לסכן את עצמם כאוות נפשם. להיפך. על הורים מוטלת החובה למנוע סכנות כאלה, ולא אגזים אם אומר שרוב ההורים בישראל מתעלמים לחלוטין גם מקיומה של הסכנה וגם מן החובה כשהם מאפשרים לילדים ובני נוער צעירים לגלוש כאוות נפשם.

מה קורה בזמן שלכם יש "קצת שקט מהילד"?

כמה מכם מנעו מהילד לפתוח חשבון בפייסבוק לפני גיל 13? כמה מכם בודקים יום יום את היסטורית הגלישה שלו? כמה מכם מאפשרים להם להתנסות בצ'אטים מבלי לבדוק מה הם מנסים וכיצד? רבים מדי, בזה אין לי כל ספק.

האלטרנטיבה השפויה לחשיפת ילדים לסכנות ברשת איננה "להסביר להם את הסכנות ואחר כך לסמוך עליהם". אפשר להסביר לבני חמש עד בלי די את הסכנה האורבת להם אם ירוצו לכביש לבד, אבל הם לא באמת יבינו, ולא יצליחו לדכא את האימפולסיביות שלהם במידה שתאפשר להם להיות בטוחים; אפשר, בדיוק באותו אופן, לנהל שיחות ארוכות עם מתבגרים בראשית שנות העשרה שלהם – הקורבנות הכי חביבים על ציידי הרשת – על אודות הפגיעה החמורה בה הם עלולים להיתקל. אבל אי אפשר לאזן בין הסקרנות לבטיחות, בין ההתרסה של בני הגילים הללו לבין חוסר הידע שלהם על מה שבאמת מתרחש כשהם מגיעים לצ'אט הלא נכון.

לפני שנים אחדות ישבתי כמה לילות בחדרי צ'אט באתרים מובילים בישראל, מתחזה לילדה בת 13. עשיתי את זה לצורך הכנת כתבה על התכנים שאפשר להיחשף אליהם באתרים ששמותיהם ידועים לכל מבוגר וילד בישראל: לא אלאה אתכם כאן בכמות ההצעות המגונות, ההתנהגויות המיניות הבוטות, ההזמנות למפגשים מיניים שקיבלתי – מגובים בתוכנית פעולה להסחת דעתם של הורים, פלוס מפות הגעה ומספרי טלפון - ומספרם של הגברים שהפצירו בילדה המדומה הזאת להתבונן בהם כשהם מאוננים. רציתי להתריע קצת מפני התופעה הרווחת של ילדים משוטטים לבדם באינטרנט, בחדר שמבוגרים מציצים לתוכו רק לעתים רחוקות, בשעה שיש להם "קצת שקט מהילד".

אני אמא לשניים: בן 12 ובת 10. יש להם מחשב משלהם. הוא ממוקם בעמדה אסטרטגית בבית, בין הפסנתר לספריה, ובמקום בו אני יכולה לדעת בכל רגע נתון היכן הם נמצאים ברשת ועם מי הם נמצאים. הם התרעמו על הבחירה שלי, אבל הם נאלצו לקבל אותה כפי שנאלצו לקבל, קודם לכן, את כללי הבטיחות שלא תמיד נשאו חן מלפניהם ועליהם התעקשתי, בהתאם לגילם.

אני אהיה הראשונה להודות כי הפתרון שלנו אינו נוח לי, ויש שעות שבהן הייתי שמחה אם המרחב בו הם גולשים יוחזר לי ולמבוגרים אחרים בבית, אבל האלטרנטיבה לנוחות שלי היא הפגיעות שלהם, ולכך איני מוכנה להסכים.

אין מספיק שוטרים, אין חקיקה מרתיעה

הצרה היא שלעתים קרובות אני מרגישה מבודדת במאבק הזה, מפני שמדינת ישראל אינה מסייעת לי די הצורך לשמור על ילדי מפני מי שמשחר לילדים כאל טרף מיני. שכן כתב האישום החמור, המזעזע, שהוגש היום נגד סמנכ"ל ההייטק לא יהיה האחרון,

כל עוד משטרת ישראל אינה יכולה להקצות מספר הגיוני של שוטרים שיפטרלו ברשת. ואפילו אם תקצה שוטרים, עדיין אין בישראל חקיקה שמרתיעה עברייני מין סדרתיים ומאפשרת להורים לגונן על ילדיהם מחיות האדם הללו.

במדינות מתוקנות יותר, כמו במדינות רבות בארצות הברית, כבר קיימים מאגרי מידע רציניים שמאפשרים להורים לבדוק אם האיש הנחמד שמתעניין בילדים בפארק הוא באמת כזה, או שמא השתחרר לא מזמן מן הכלא אחרי ש"נחמדותו" כבר פגעה בילדים. בישראל אין, ולא יהיה בעתיד הקרוב. מדוע? מפני החשש מפגיעה בזכויותיהם של העבריינים, כמובן.

וכך הם נלכדים בתוך שיח מעוות של זכויות דמיוניות: בין "זכותי לגלוש בחדר שלי לבד" , זכות לפרטיות שלטעמי אינה עומדת לילדים כלל במצב של סכנה, לבין זכותו של העבריין המשוחרר לאותה פרטיות ממש. כל עוד זה המצב, ימשיכו ילדים ועבריינים להיפגש ברשת באין מפריע – והורים ימשיכו ליהנות מ"זכותם" לשקט ושלווה.