"בגלל טעות אנוש": להשתייך אל הבדידות
הבדידות הקשה בשיריה, מאפשרת לענת זכריה להציג מבט חומל על אנשים בודדים ואחרים בעולמנו. דרך קטלוג של פריטים, נופים ובעלי חיים, היא מנפצת את אשלית ההרמוניה
לו נדרשתי לסכם במילה אחת את שירי ספרה החדש של ענת זכריה הייתי בוחר ב"בדידות". לו עמדו לרשותי שתיים: "בדידות מורעבת". כי בדידות יכולה לסתום את הגולל על רצונות אך יכולה להיות גם תאבון גדול, תאווה גדולה. זכריה כותבת במסורת שירת הווידוי. היא מספרת לקורא על כישלונות ביחסים, על רגעים שבהם האני סולד מעצמו, על "מקום מבעבע/ מקירבה שאי אפשר לנשום/ בה, וצריך למדוד מרחקים".
מעל לחוויות מרחפת הכמיהה למשהו אחר, טוטאלי, שימחק את הבדידות. הנה, למשל, פתיחת השיר "העולם האמיתי": "שכבנו זו לצד זה/ נוגעים בברכיים, בירכיים בידיים/ יכולנו לעשות ילד/ להתרבות מתוך אמון גדול/ כל כך./ ויכולתי לומר: לחיי היומיום/ אבל אני תמיד רציתי אל היער".
בין המצוי לרצוי
הרצון להבקיע מחיי היומיום השגורים אל היער, המאיים אך הטומן אפשרויות,
מתנסח שוב ושוב עד לסוף השיר: "לאן עכשיו?/ אל היער/ לרקוד לרקוד לרקוד" - והשיר מסתיים בלא נקודה, בריקוד מדומיין את המרחבים. לרקוד כלומר לאפשר לעצמך לחוות חירות, בניגוד בולט למציאות שבה המשוררת חווה שוב ושוב את מה שהיא מכנה בחרוז - מזייפת ונִצְלֶפֶת.
הפער בין המצוי לרצוי, בין המציאות לשאיפה לחרוג אל מעבר לגבולותיה ולמגבלותיה, הזין רבים משיריהם היפים ביותר של משוררי "דור המדינה" ובהם דליה רביקוביץ, יונה וולך ויאיר הורביץ. גם אצל זכריה הוא עומד כניגוד מרכזי. כאן נוצר פרדוקס: כדי להתמלא, עליך להישאר תמיד ריק ונכון לחוויות חדשות. כמעט כמו אצל אלתרמן, הידיים ריקות והעיר רחוקה כדי שתמיד תוכלנה ללטף - כבשה, איילת, עץ, אישה - וכדי שהמשורר יהיה תמיד בדרך. איש איש ויעדו.
כך, למשל, מסיימת זכריה את שיר הרעב, הכמיהה והקנאה "נשים, נשים" בשורות "אמרנו בליבנו העולם זוגי,/ דם הוא רק דם/ משפחה היא רק משפחה./ מה לנו מחגווי הסלע מסתר המדרגה./ אף גבר לא יגהר עלינו בפיתוי מסוכן/ כך החיים יהיו תמיד לפנינו". אי אפשר להחטיא כמובן את החיוך המריר של מי שמנסה להתעודד מול ההעדר. הד לתפיסה זו אפשר למצוא גם בשיר המשלים "גברים, גברים": "בַּמּוּל ההרמטיות/ היא הדבר היקר לנו/ אם נוותר על הזרות/ מי נשאר?"
גורלם של בודדים
הבדידות הקשה מאפשרת לזכריה את המבט החומל על גורלם של בודדים ונדכאים אחרים בעולמנו. כך היא מתבוננת, בין השאר, בפליטים מדארפור, בלוקחה חלק מהדגם השירי מ"וייטנם", שירה הנודע של ויסלבה שימבורסקה. מתוך שלושה דיוקנאות של קורבנות אני מביא את הראשון: "מוחמד יחיא אחמד// בפינה הימנית של הציור שלךָ,/ ילד מחזיק כלב גדול ברצועה./ בשמאלית,/ גבר נכה יושב על הקרקע./ ביניהם נמתחים בטוש שחור עבה/ קווים מקוטעים – צרורות הירי./ היה לךָ כלב? – כן/ אביך היה משותק? – כן/ מישהו הצליח להציל אותו – לא/ אינני יודעת בנוגע לשאר...".
שימבורסקה, אגב, הייתה מסיימת את השיר כאן ולא מציינת שהיא זוכרת את הקורבן בכל כוחה. היא הייתה משאירה את המחשבה-הרגשה הזאת לתודעתו ולליבו של כל קורא.
בספר שלפנינו שירים ארוכים יותר וקצרים. דומני שהמשוררת חשה בנוח דווקא בדגם של השיר המשתרע על פני 30 או 40 שורות. הוא מאפשר לה לפתח טיעון, להציב משפטים חזקים, לשרטט דיוקן, להכות בפיגורות, להעביר אותנו לכל אורכה של מסכת הבדידות. אלה שירים רבי עוצמה, והם צריכים את המרחב כדי להמריא אל בני מעיו של הקורא.
עריכת הספר, מעשה ידיה של המשוררת ליאת קפלן, נכונה ומתמרנת בין הארוכים לקצרים, שכן שיר קצרצר כמו "אני ממשיכה להתנפץ/ לא מבקשת/ מתמכרת ליכולת להיות רגישה./ רוקדת על הדם/ שלא יאשימו את הפצע", עלול ללכת לאיבוד אם לא ייקשר היטב (במוטיב, בצירוף, בהרהור). מכל מקום לפניו מופיע
השיר החזק "אין דבר העומד", ואחריו השיר "הביתה" הנפתח בשורות: "על הבדידות אתה אומר/ שהיא קשה בעיקר בשישי,/ כשאתם מתיישבים, מוגפים מהעולם, לאכול/ את השומן הטהור של החיים".
שורות אלו מהדהדות את השיר הקטלוגי שבו נפתח הספר, המזכיר בתורו את שירה של רחל חלפי "כל ה". הנה שורות הפתיחה של ענת זכריה "כל הבשר והשומן, הקפה והמאפה/ גרעיני החמנייה במלח ים אטלנטי,/ כל הפריטים התואמים, הכריות/ עם ראשי נמרים מצוירים/ כל הצללים החושפים את היופי בתנועה". והקטלוג נמשך על הפריטים והנופים ובעלי חיים והטעמים והתחושות עד שהוא מתנפץ, ברוח המיתולוגיה של עידן המחשב, אל השורה האחרונה שבה נשקף אלינו "הסוס הטרויאני של המוות".
ענת זכריה היא אחד הקולות הכנים, המיוסרים והחזקים בשירת השנים האחרונות. כדאי לחזות בשירי ספרה השני שהרי כדבריה הטאוטולוגיים "מי שראה את הסנה ואיננו אוכל/ ראה את הסנה" - וזה הרבה מאוד.
"בגלל טעות אנוש", מאת ענת זכריה. סדרת "כבר" הוצאת מוסד ביאליק. 87 עמ'.
