"מיכאל סטרוגוב": נוסטלגיה לוחמנית

הנפש חצויה: מחד, הספר ראה אור לפני 136 שנים, הוא נחשב לרומן קלאסי לצעירים אבל לא רק עבורם, ולכן אפשר לדון בתכניו - הגם שגלומה בהם הפתעה גדולה. מאידך, כל מה שאני רוצה הוא שעוד אנשים יקראו ספרים טובים, ואם עקירת אלמנט ההפתעה מתוך "מיכאל סטרוגוב" לז'ול ורן תמנע ממישהו לקוראו, הרי שמעלתי בתפקידי. לא קראתם? דלגו איפוא, במחילה, על רשימה זאת עקב הספוילרים שבה, אבל לא על ההמלצה לקרוא, בתנאי שעוד מפעמת בכם רוח נעורים.

• מסביב לעולם עם ג'י-פי-אס: הגרסה האלטרנטיבית לז'ול ורן
• בכדור פורח ובבטן האדמה : היצירה של ורן
  

קראתם? בואו נשכשך מעט במימי הנוסטלגיה הנעימים. זהו רומן הרפתקאות אפי ורחב ידיים כמו הערבה הסיבירת הענקית בה הוא מתרחש: סיפור מסמר שער על שלהי האימפריה הרוסית, כשאיש עדיין לא ידע שהיא גוססת. אפילו ז'ול ורן, גדול העתידנים של המאה ה- 19 לא יכול היה לחזות שעשורים ספורים אחרי שתיאר את הצאר הרוסי והאימפריה שלו כמעוז של תבונה נוצרית וחומה בצורה מפני הברבריות הטטארית, יקומו על המעוז רוסים אחרים וייפטרו מן הצאר. זה גם סיפור אהבה בוסרי, כמעט ילדי, ולכן הספר היה להיט גדול בקרב דורות של מתבגרים צעירים שנחשפו דרכו לראשונה גם לקור הסיביר המקפיא וגם ללהט החרב המלובנת של הטטארים.

"מיכאל סטרוגוב". קלאסיקה שצריך לחזור אליה (עטיפת הספר)

העלילה, כדרכו של ורן, מרובה תהפוכות אבל גם פשוטה עד כאב. בני הדור הזה יזהו בה תבניות של קווסט, ובצדק גמור. מיכאל סטרוגוב, קצין בן שלושים ומשרתו הנאמן של הצאר, נקרע מיחידתו המהוללת ונקרא לצאת בדחיפות אל מעבר להררי החושך, אל החאנים הפראיים של הטטאריים האכזרים והשאפתנים, כדי להציל את כבל הטלגרף המחבר בין סיביר לבין רוסיה האירופית (והמתורבתת, כמובן).

דרך חתחתים

הוא חייב למסור הודעה לאחיו של הצאר שאמור להגן עם לוחמיו עזי הנפש מפני תוכנית המרד, הפלישה ושחיטה הצפויה של הטאטארים, שהיא מזימה איומה במיוחד בהתחשב בעובדה שיש בסיפור "איוון איום" במיוחד, הקולונל אוגרייב הבוגד שחבר למנהיג הכנופיות הרצחניות (המוסלמיות) כדי לנקום באימפריה הטובה והרחומה.

מיכאל סטרוגוב יוצא לדרך - נו, מה חשבתם, שתהיה קלה? לא ולא: ראשית הוא צריך להיפגש עם עלמה בצרה, שנוסעת בדרך לא דרך אל אביה הנתון בגולה הסיבירית. אחר כך עליו להתיידד עם עיתונאי בריטי המסקר את מרד הטאטארים, וגם עם צרפתי תמהוני שמשגר המון מכתבים מן הערבה האינסופית לדודנית שלו, שדחוף לה לה להיות מעודכנת בהוויות העולם.

הדינמיקה האנושית הזו מולידה, כמובן, הסחות מן המטרה המרכזית, שהיא לעמוד בדדליין לפני שהמרד יוצא אל הפועל, ובאמת שעדיף להיות אדם צעיר מאוד בעת הקריאה - כדי שהנשימה תיעצר פעם ופעמיים ושלוש לפני שמגיעים אל התפנית העלילתית הגדולה, האיומה, המפחידה כל כך - כשהטטארים המנוולים לוכדים את מיכאל סטרוגוב, ומענישים אותו בהולכת חרב מלובנת באש מול עיניו.

הדבר אמור להבטיח שיתעוור. המון עמודים עוברים על האדם הצעיר בדמעות של כאב כשהוא סבור שגיבורו הצח והטהור אכן איבד את מאור עיניו שעה שהתבונן באימו שהיתה עדה לזוועה. נדמה לי שהייתי בת עשר וקצת כשגיליתי שסטרוגוב וז'ול ורן עבדו על הקוראים בדרך מחוכמת, והניחו לנו להאמין במצוקתו האיומה של גיבורנו, עד שהדברים הובהרו, הטאטארים נוצחו, הנאהבים התחתנו - והאימפריה נרגעה מחרדותיה.

הקצין והג'נטלמן

אנשים שאהבו את ורן בנעוריהם מתחלקים לשניים: אלה שלא סלחו לו על הטריק, ואלה שהעריצו אותו בשל היכולת לשטות כך בקוראיו ועוד למצוא סימוכין מדעיים ותשובה טובה לשאלה איך זה שסטרוגוב לא באמת התעוור. אני המשכתי לאהוב את ורן ואת סטרוגוב. כמובן: אי אפשר היה לעמוד בפני קסמיו של הקצין והג'נטלמן שכל כך אהב את אמא שלו. רק הווארד רורק של איין ראנד יכול היה לימים, כשבגרתי קצת, להחליף אותו כמושא הערצה ספרותי, כגבר (כמעט) מושלם.

כששבים אל הספר מקץ המון, המון שנים, השכשוך הנוסטלגי מפנה את מקומו עד מהרה לראיה הרחבה יותר, קללתה של הבגרות. כמה רציתי להשעות אותה מן הקריאה המחודשת, אבל היא נותרה שם, נוכחת על כורחה, כמו מאור עיניו של סטרוגוב. לכן, אי אפשר היה שלא להתפעל משליטתו המופתית של ורן בפרטי הגאוגרפיה הסיבירית, נימוסי החצר של הצאר והכינויים הנכונים של מנהיגי הטאטארים. בבגרותי המוקדמת לא ידעתי, עם זאת, שהוא נטל לעצמו חירות גדולה בתיאור מרד דמיוני לגמרי.

הטאטארים, עממים נוודים שאכן פלשו לתחומים שלימים היו לרוסיה, לא היוו כל איום שהוא על שלוות הצאר במאה ה-19. הם היו מפוזרים מדי, חלשים ומדוכאים, אבל עדיין אפשר היה לתאר אותם כפראים אכזריים, מבלי להסתכן במיאוס של הקוראים - פשוט מפני שהיו מוסלמים ומפני שהמערב לא ידע דבר וחצי דבר על אודותיהם.

וזה כמובן לא הפריע למערב ליצור עבורם זהות תרבותית מובחנת ומדומיינת לעילא: ראשית, לא החליטו אם לקרוא להם טאטארים או טרטארים, אבל סמכו על דמיונם המבוהל של הקוראים שיזהו את האויב. ארץ דמיונית ששמה "טרטריה" מופיעה אצל צ'וסר ואצל מרי שלי ב"פרנקנשטיין". מיס האוישאם ב"תקוות גדולות" של דיקנס מואשמת ב"גבהות לב, קשיחות וגחמנות כשל טאטארית" ואפילו גוליבר במסעותיו, סבור שטעות גדולה אירעה לקרטוגרפיה של העולם, כששכחו מקיומה של ממלכת "טארטאריה הגדולה".

ורן לא היה איפוא הניאו-קולוניאליסט היחיד שבנה את ה"אחר" כאויב באופן הזה,

ומי שנותן את הספר בידיו של אדם צעיר מאוד, טוב יעשה אם יסביר לו מה כאן דמיוני לגמרי. בעצם, הייתי מצפה מן ההוצאה לעשות זאת באחרית דבר, אם כבר טורחים על עריכת תרגום חדשה ועברית מעודכנת.

רוצים עוד טאטארים? לכו אל "חומריו האפלים", הטרילוגיה של פיליפ פולמן, ותמצאו אותם רובצים בתוך חרדותיהם של המוני אירופאים בעולם המקביל, הנורא והנפלא - המצוי בספרים הללו. אין לי ספק שפולמן קרא את ז'ול ורן והטטארים שלו, וכמוהו גם ג'ון לה קארה ב"המשחק שלנו", שמתכתב עם תפיסות שגויות של עמי הקווקז וסיביר שעדיין רווחות במערב.

עם כל אלה, "מיכאל סטרוגוב" הוא ספר הרפתקאות מופלא שאשמח להפקיד בידי קוראים מגיל 10 עד 100. אולי עוד יהיה רב מכר.