"מציצה" בברית: פיקוח נפש דוחה החמרה
הקרב סביב מציצת הדם בברית הפך לאחד מסמלי המאבק בין רפורמים לאורתודוכסים, כשבתווך - תינוק במצב של ספק פיקוח נפש. על הרבה פחות מזה מתפשרים בהלכה, אבל דומה כי בלהט הקרב שכחו הפוסקים את המטרה הראשונית של הפעולה
עוד בערוץ היהדות - קראו:
סיפור מזעזע, ללא ספק. רבנים ומוהלים רבים מסרבים לבטל את המציצה במילה משום ש"כך נהגו אבותינו ואבות אבותינו", ומשום שהמציצה היא "מיסודות מצוות המילה". וזה עוד יותר מזעזע. וכי ספק פיקוח נפש אינו דוחה אפילו את כל התורה כולה, כולל את מצוות מילה עצמה, לא כל שכן את המציצה?
סמל למאבק
למען האמת נועדה המציצה להגן על התינוק, וערכה שווה ערך לחיטוי ולחבישת פצע המילה. היא מופיעה
יחד עם "נותנים עליה אספלנית" (משנה, שבת י"ט ב'). כך היא הוסברה בתלמוד הבבלי "מדקא מחללי עליה שבתא – סכנה היא" (בבלי, שבת קל"ג ע"ב), וכך כותב הרמב"ם: "מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים, כדי שלא יבא לידי סכנה" (הלכות מילה, ב' ב'). איך היא הפכה לאחד "מיסודות מצוות המילה", שיש להקפיד עליה גם במחיר סיכון חיי התינוק?
אלא שהמציצה הפכה לאחד מסמלי המאבק בין רפורמיים לאורתודוכסים, ועל סמל נלחמים עד טיפת הדם האחרונה (של התינוק). מנהיגי האורתודוכסיה של המאה ה-19 שהקימו את בריקאדות ה"חדש אסור מן התורה", ראו את המציצה במילה נעלמת לנגד עיניהם בשל החשש מזיהומים. הם נזעקו, ושינו את ההלכה. פתאום הפכה המציצה במילה מעניין בריאותי לעניין דתי.
עצוב לקרוא את דברי הפוסקים המגינים על המציצה. נמנו על טיעוניהם: ויכוח רפואי עם הרופאים; יש לשמוע לחז"ל ולא לרופאי זמנינו כי חז"ל היו חכמים יותר גם בתחומי המדעים; ובכלל, אולי היו נימוקים נוספים לחז"ל כשקבעו את חובת מציצה, או טעמים רוחניים על פי "הזוהר", המחייבים במציצה בפה דווקא.
הגדילו לעשות הפוסקים שהפכו את המציצה לפעולה מעכבת במילה. כלומר שלא ניתן לקיים את המצווה בלעדיה, והיה מי שהעלה את האפשרות שחובת המציצה היא "הלכה למשה מסיני".
כל הנימוקים הללו הם דפנסיביים ואפולוגטיים, ואין צורך להאריך בדחייתם. גדול השמרנים האורתודוכסיים, בהם ה"חתם סופר" עצמו, התייחסו למציצה כעניין בריאותי לפני שהפכה לוויכוח בין הזרמים ביהדות.
להחזיר את ההלכה למסלול הראוי
ההצעה להחתים את ההורים על טופס ויתור היא שערורייה דתית. האם הבעיה כאן היא הגנה על המוהל מפני תביעות - או הגנה על בריאותו של התינוק, כפי שקבעו חכמינו?
המציצה היא רק משל - והמציאות היא הנמשל. הלכות רבות מבוססות על תפיסת מציאות מסוימת, שהשתנתה במהלך מאות השנים האחרונות. שמירת הנוהג הכתוב כלשונו היא התעלמות ממשמעותו, מנימוקיו ומשורשיו ההלכתיים. אין זה דומה לדרישת טעמי המצוות, שרוב הפוסקים נמנעים ממנה. לקבוע שמציצה היא "הלכה למשה מסיני" זה לא פחות משינוי ההלכה, רפורמה.
המציצה היא גם משל לאטימות של פסיקות הלכה מסוימות; לחוסר רגישות שמגיע עד כדי פגיעה בחיי אדם. גם אם היה כתוב בתורה כי קיימת חובה למצוץ את מקום המילה, היא הייתה נדחית מפני ספק פיקוח נפש. ודאי וודאי אם המציצה נמצאת הרחק מאחור בהיררכיה ההלכתית. לא מדובר בהריגת כינה בשבת, או שאלות אזוטריות כאלו. מדובר בשאלות של חיים ומוות.
אני מאמין שניתן להחזיר את ההלכה למסלולה הראוי, להתאמה ראויה בינה לבין המציאות. בשאלות רבות הדבר נעשה כבר. היום מחללים שבת כדי להציל תינוק שנולד בחודש השמיני, או בכדי להציל אדם שאינו נושם בכוחות עצמו אם הוא מחובר למכשיר הנשמה, בניגוד להלכות פסוקות.
יש לפעול באופן שיטתי לאיתור הלכות כאלו, לבחינתן המדוקדקת (הן הלכתית והן מציאותית), לפסיקה מתאימה ולפרסומה ברבים. זה תהליך ארוך שדורש סבלנות, ידע ותבונה, אבל גם נחישות לעשות את רצון ה', כפי שאנו מבינים אותו לאור הנחיית חז"ל בכל הדורות – "כי היא חוכמתם ובינתכם לעיני העמים".
- הכותב, לשעבר ראש ישיבה תיכונית, הוא מנהל בית המדרש "רשות רבים" במרכז יעקב הרצוג בעין צורים. שיעוריו בנושא חידוש ההלכה מופיעים באתר "שאלה של שיעור
".
לפנייה לכתב/ת 
&91;1&93;_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
