אולפן יורו 2012: בועטים בדלי
פעם בארבע שנים מגיעה אלינו אליפות אירופה בכדורגל - אירוע לו מצפים כל כך הרבה אוהדים בעולם. לא שזה אכפת למפיקי המשדרים בישראל, שהעדיפו לא להשקיע יותר מדי באולפן ובמגישים. רן בוקר מתגעגע לשידורי הספורט בערוץ 1
אנחנו את שלנו עשינו לקראת יורו 2012, אליפות אירופה בכדורגל המתקיימת בימים אלה: הכנו את הפיצוחים, בקבוקי הבירות יצאו מהמקרר, ושיננו את שמות המדינות, השחקנים והסיכויים. בכל זאת, הטורניר הזה מתקיים רק פעם בארבע שנים. אבל יש מכשול קטן בדרך - חוויית הצפייה עצמה: שידור המשחקים בערוצי ספורט 1 ו-2, ערוץ 9 וערוץ 10.
למרות ששלושה גופי תקשורת מתחלקים ביניהם בשידור משחקי היורו, המפעל המשולב הזה לא ממש עובד. בימים בהם כל גוף שידור מחפש דרך לחסוך כסף, ולהעביר עוד ערב בצורה סבירה, שידור היורו נפל קורבן לחיסכון כבד. נכון לאתמול (ראשון) - תשעה ימים מאז פתיחת הטורניר - שלושת הערוצים עוברים את מלאכת שידור הטורניר היוקרתי בצליעה.
אולפן בלי פאן
אולפן היורו שהוקם במיוחד לצורך השידורים חסר את החגיגיות המתבקשת. התפאורה נראית זולה וחסרת חגיגיות. אילולא טלוויזית הפלזמה והמסך הגדול, אפשר היה בקלות לחשוב שמדובר באולפן משנות ה-90. גם הפרשנים שנבחרו - מאמן הכדורגל רן בן שמעון ופרשן ערוץ הספורט נדב יעקבי - לא ממש עונים על הדרישות. בין שניהם אין כימיה וההימורים המאולצים לפני המשחקים לא משכנעים, וכך גם הבדיחות. יעקבי בוודאי מתגעגע לעמיתו מערוץ הספורט אבי מלר. האמת? גם אנחנו.
מה שהיה אמור אולי לאוורר את האולפן הדחוס הן כתבות הצבע. אבל הן לא ממש מצליחות לצבוע משחקים לא אטרקטיביים (פולין - יוון למשל) בגוונים אפורים פחות. נכון, החבר'ה בהפקה עושים מאמצים רבים. ניכר עליהם שהם נורא משתדלים, אבל להשתדל זה לא מספיק. גם פינת החדשות בהגשת הדס גרינברג לא מצליחה להתרומם, כי לקט חדשות ממוחזר מעיתוני הבוקר ומאתרי האינטרנט לא יכול לחדש לנו הרבה.
דווקא הבחירה המפתיעה בשלום מיכאלשווילי כמנחה נראית מרעננת. הוא מביא איתו משהו צעיר, משעשע וגם רציני. נכון, אין לו הרבה ניסיון בהנחיית תוכניות טלוויזיה מחוץ לשלישית "מה קשור", בטח לא לבד ולאורך שעות ארוכות כל כך, ולמרות זאת, נראה כי הוא עושה זאת שנים. קחו לדוגמא את שידור המשחק המוקדם ביום שישי בין נבחרת צרפת לאוקראינה שהופסק לשעה בדקה החמישית שלו בעקבות גשם שוטף: הבדרן הצליח להעביר שעה ארוכה, שאין הרבה מה לומר בה, לשיחת סלון מעניינת, מקצועית ומשעשעת. ואת זה - הרבה מגישים היו רוצים.
יחד עם זאת, הבדרן עדיין צריך ללמוד להיצמד לדקויות. בסיום עוד יום שידורים ארוך, בשעות הקטנות של הלילה, מיכאלשווילי קיבל את השידור בחזרה, פתח ב"איזה מזל שחזרתם", והוסיף, "אמרו לי בקונטרול להיות נלהב". אז נכון שהוא ניסה להיות אותנטי ומצחיק, אבל כנראה שבחדר הבקרה יודעים מה הם אומרים: שעות השידור מהאולפן ארוכות ומייגעות, כמה נחמד וחביב שתהיה, אל תשכח שאנחנו צריכים שיעוררו אותנו מדי פעם.
געגועיי לערוץ 1
לפחות בזמן השידורים עצמם, אפשר ליהנות מהמשחקים, ואין פלא, שכן שלושת השדרים שנשלחו לאוקראינה ופולין שמארחות את הטורניר - יורם ארבל, רמי וייץ ומאיר אינשטיין - מנוסים ויודעים את העבודה. גם שליחתו של לירן שכנר לימי האליפות הראשונים התבררה כבחירה נכונה. השדר הצעיר כבר הוכיח שהוא אלטרנטיבה לא רעה לעתיד לשידור מהמגרש.
אבל עם כל הכבוד, לא כל אחד שמסוגל להעביר שידור כדורגל של תשעים דקות מאחורי מיקרופון, יכול לשבת מול המצלמה ולהגיש תוכנית בערוץ 10. וכך, עם חזרתו ארצה, שכנר נכנס לרוטציה עם מיכאלשווילי וחוסר המקצועיות שלו נחשף. זה ניכר אצלו אתמול למשל כשהוביל מהאולפן את השידור אחרי ולפני המשחק הקריטי בין הולנד לפורטוגל. אוי לשעמום.
שכנר שאל אמנם שאלות נכונות, אך חוסר הניסיון שלו גרם לו להתבלבל עם האוזניה - כדור שלג שהתגלגל שהעלה את מפלס הלחץ באולפן. לא פעם השתיק את יעקבי ובן שמעון בגלל שלא ידע להתמודד עם הזמן המוגבל. איך נתנו למגיש האלמוני להתיישב בערוץ 10 במשבצת הפריים-טיים לפני משחק כל כך מעניין וחשוב? וטוב היה עושה שכנר אילו לא היה מתרברב ב-36 אחוזי צפייה לכאורה מאיזה סקר שכוח אל. אם זה ימשיך כך, הרייטינג עוד עשוי לרדת.
ומילא ערוץ 10 הפתוח לציבור, מה נאמר על ערוצי ספורט 1 ו-2 עליהם נדרש הצופה הפשוט לשלם 50 שקלים אם ברצונו לעקוב אחר כל המשחקים? מפעילת הערוצים, חברת צ'רלטון,
היתה אמורה להפגין קצת יותר כבוד לקהל לקוחותיה ולספק להם שידור מושקע יותר. להזכירכם, הצרכנים כבר הוכיחו בעבר שהם לא תמיד פראיירים.
כל אלה מעוררים געגועים לערוץ 1, שרק לפני שנתיים הרים יופי של משדרים מהמונדיאל - עם אולפן מפואר, ציוד מתקדם, שורה של מנחים ופאנלסטים, ואפילו תוכנית לייט נייט. כאן, דווקא היום, באולפן השקט והמרדים לעיתים של היורו, נורא קשה להישאב לאווירה החגיגית.
אז נכון שברגע שכריסטיאנו רונאלדו, מריו באלוטלי, ורובין ואן פרסי עולים למגרש, הכל כבר נשכח. הרי הם הכוכבים האמיתיים של ההצגה. אבל בכל זאת, הייתי רוצה להרגיש אווירת חג. ואם אין אולפנים חדשים ומשוכללים, אז לפחות שישימו שקית גרעינים ובקבוקי בירה על השולחן.
