8 טעויות שהורים עושים בחופש - ואיך להימנע מהן

הספירה לאחור כבר החלה. אני מרגישה זאת היטב במפגשים עם הורים בשבועות האחרונים: עוד חודש, עוד שלושה שבועות, עוד שבועיים - זה מתקרב ובא. מה עושים? איך מתמודדים עם כל כך הרבה ימים של חופש? איך שורדים את זה ונשארים שפויים?

החופש הגדול. שריד ארכיאולוגי מתקופה קדומה, בה חלק גדול מהאמהות לא עבדו כלל ואלו שכן אחזו במשרה צנועה, שהסתיימה בשעות הצהריים ואפשרה להן להקדיש חלק ניכר מהיום לאימהוּת בפרט ולבית בכלל. גם חלק ניכר מהאבות, בואו נזכור, חזרו בשעות שפויות למשפחתם, טרם שקיעה (תרתי משמע), כך שנוכחות הורית הייתה הרבה יותר ממושג רווח שעושים בו שימוש תכוף מדי.

כתבות נוספות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

יש לה יום הולדת, אז למה היא בוכה?

בלי להוציא שקל: איך להכין את הילד לכיתה א' בבית

כך תדעו: האם הילד בשל לעלות לכיתה א'?

"לא בא לי!"; 10 כללים להתמודדות עם התקף זעם

בימים ההם ובזמן ההוא, כשאני הייתי ילדה (למשל) החופש הגדול היה כיף צרוף. לקום בבוקר בלי שעון מעורר, להשתרע על הספה או לחילופין על רצפה צוננת במרפסת (למי היה מזגן בכלל?), להתענג על אבטיח אדום ומתוק, לקרוא איזה ספר טוב, ולשחק בבית ומחוצה לו עם האחים/אחיות והשכנים. כן, באותם ימים היה דבר כזה שקראו לו "חוץ" , שלא היו צריכים להתארגן ולנסוע אליו, הוא פשוט חיכה לנו מהעבר השני של דלת הבית: החצר, הרחוב, החורשה ליד.

הכל היה נגיש וידידותי למשתמש, בכל מקום אפשר היה לשחק ללא מפרע, עד רדת החשיכה ואפילו קצת אחרי. מה שאומר שגם בחופשים רוב הזמן העסקנו את עצמנו, בבית ומחוצה לו, ולא ראינו בהורים אחראים בלעדיים לתעסוקה ולהנאה שלנו (וגם הם לא חשבו לרגע שזה תפקידם). הם לא עבדו בלהסיע אותנו לחברים ולקייטנות, אולי פשוט בגלל שלרובם (כולל הוריי), לא היתה בכלל מכונית. תארו לכם.

ולאן כבר אפשר היה לנסוע? כל עולמנו הצטמצם לכמה מטרים רבועים ספורים בהם קרה הכל. קייטנות היו מעט מאוד וגם הן הציעו תכנית בסיסית ביותר, שהשוקו והלחמניה של ארוחת העשר היוו את האטרקציה המרכזית. ברי המזל שבינינו, אלו שאביהם היה נהג אוטובוס ב"אגד", זכו לבלות את הקיץ בקייטנות השוות באמת. זה כבר היה ליגה אחרת. אני זוכרת את עצמי שומעת בקנאה את הסיפורים ומיצרה על מר גורלי שלא זיכה אותי באבא האוחז בהגה ובמשרה הנכונה.

היום הכל מאוד-מאוד שונה. ההורים עובדים המון שעות ביום, מחפשים עבודה משמעותית, דרכה יוכלו לפתח ולהביא לידי ביטוי את היכולות, הכישורים והמאוויים שלהם, מחוייבים להרוויח מספיק על מנת לעמוד איכשהו ברמת החיים הגבוהה ומוצאים עצמם מתפקדים בו-זמנית בכמה וכמה ערוצים במקביל. ופתאום – חופש גדול. מה שנקרא "סטופ כדור הארץ". אנחנו נדרשים לעצור את המרוץ, לשנות את כל סדר היום שלנו על מנת להתאים עצמנו לילדינו ה"חופְשים". מה עושים עם זה?

אז כן, פה ושם יש עדיין משפחות ברות מזל בהן אחד מבני הזוג יכול להוריד הילוך ולרתום עצמו למשימה. וזה בהחלט מבורך. הזדמנות נהדרת לשבור את השגרה, להתחבר לילדים, להיות איתם יותר, להביט בהם מקרוב, למלא מצברים שלהם ושלנו, לנשום. אבל מה עושים אלו שלא ממש יכולים להרשות לעצמם פאוזה שכזאת?

רגע לפני שהמרוץ מתחיל אז בואו ונבדוק לאילו בורות אנו נוטים ליפול - כדי שנוכל לשים אליהם לב ולהישמר מפניהם:

1. נזרום - יהיה בסדר!

אז זהו, שלא. חברים, כאן לא מדובר על שבוע-שבועיים. אנחנו מדברים על חודשיים! 60 יום! ים של זמן שקורים בו הרבה מאוד דברים, בוודאי אם יש לכם יותר מילד אחד. לכן חשוב שיהיה איזשהו תכנון. כלשהו. קייטנות, חופשה משפחתית, נסיעה לדודים במושב. נקודות ציון שישמשו לכם "עוגנים", "איים של שקט" ודאיים, שיעזרו לכם להכיל ביתר קלות ימים אחרים של חוסר ודאות ובלגן.

2. רק שלא ישתעממו

מכירים את המשפט "רק שלא ירבצו לי על הספות כל היום"? זהו הקצה השני של תרשים הזרימה ההורי בחופש הגדול: הורים המקפידים להיערך לכל יום ויום, ממלאים את היומן בתכניות ואירועים, רק שלא ייווצר רִיק. שלא נגיע למצב בו הילדים לא עושים כלום, חס ושלום. אז זה המקום להזכיר שגם לילדים שלנו מגיע חופש. כל השנה הם עבדו קשה, עמדו במטלות של מסגרת תובענית וחיכו מאוד-מאוד לרגע הזה. מנוחה זה דבר חשוב. מאוד. וגם בטלה. או מה שנראה לנו כבטלה.

אני מעדיפה לקרוא לזה "לעשות כלום", שכן ב"כלום" הזה קורים דברים מאוד חשובים: זה הזמן לחלום בהקיץ, לחשוב, להרהר, לפנטז, לרוקן את הראש ממחשבות. כל מה שאנו המבוגרים כל כך מתאמצים להשיג ולא ממש מצליחים. וגם השעמום מבורך, בדיוק מאותה סיבה. מזמינה אתכם לא להיבהל ולא להילחץ, ובעיקר לא למצוא להם תעסוקה כל הזמן. ואגב, הם לא רובצים לנו. הם רובצים לעצמם.

3. אנחנו החלטנו

כמו בהרבה נושאים אחרים, גם בעניין החופש הגדול יש לנו, ההורים, תוכניות, רצונות והחלטות מוקדמות וסדורות. במקרה היותר טוב בני הזוג ידסקסו את העניין ביניהם. באחרים - אחד מבני הזוג יעשה את כל העבודה. בכל מקרה, בדרך כלל ההחלטות הן של ההורים באופן חד צדדי, בטח כשהילדים עוד צעירים. הצַעתי לכם: שתפו אותם. הקשיבו לרעיונות שהם מעלים, לרצונות שלהם, למה שעובר להם בראש, למה שחשוב להם. זה לא אומר שבסופו של דבר נעשה בדיוק את כל מה שהם מבקשים, אבל בהחלט ניקח בחשבון את מה שיאמר. והיי, אולי גם נשמע משהו שבכלל לא חשבנו עליו?

4. מתי אתה יושב סוף-כל-סוף על השיעורים לחופש?

שאלה שחוזרת על עצמה כחוט השני לאורך כל ימות החופש, בגרסה זו או אחרת. אז מה דעתכם, במקום להציק ולעצבן אותם ואת עצמנו, לפתוח גם את הנושא הכאוב הזה לדיון ולקבוע זמן, דד-ליין, במהלכו המטלות האלה צריכות להסתיים. אם תרגלתם במהלך כל השנה רצינות ועקביות, הרי שהילדים שלכם כבר יודעים שאתם מתכוונים למה שאתם אומרים ומצהירים, ושמטלות בית הספר לא באחריותכם. אתם כאן רק על מנת לסייע כשמבקשים מכם. אם עדיין לא עשיתם זאת והשיעורים נתפסים אצל ילדיכם כמשהו ששייך לכם - הנה הזדמנות פז להתחיל בשינוי.

5. שוב אתם הופכים יום ולילה???

כשאין שום סדר יום - זה זוועה! בואו נזכור כי אנחנו, ההורים, ממשיכים לעבוד כרגיל, כלומר קמים מוקדם בבוקר. מה שאומר שאנו חייבים שעות שינה סבירות, וגם, לא פחות חשוב, לילות רגועים נטולי אירועים חברתיים סוערים וארוחות שחיתות לתוך הלילה, המלווים במוסיקה רועמת. גם הבית כולו מנסה להמשיך להתנהל כרגיל, כלומר 'מישהו' צריך לערוך קניות, לסדר, לנקות, ואפילו (לא תאמינו) להוציא את הכלב המבקש להמשיך ולעשות את צרכיו בחוץ. מכאן שיש חשיבות רבה לאיזשהו סדר וביצוע סדיר של מטלות יום-יומיות. גם את זה נסכם ונאכוף בעקביות רבה ככל שנוכל, לטובת שפיות כל בני הבית.

6. יעלה כמה שיעלה - העיקר שנעבור את זה

אתם רציניים? אתם יודעים מה זה אומר משפחה של שניים-שלושה ילדים בחופש? רק ארטיק אחד, כל יום לכל ילד,

בריכה פעם שבוע, בילוי בקניון אחת ל... לא,לא,לא. אין מצב שאתם לא נערכים כלכלית. והכי טוב לעשות תחשיב מראש של סכום הכסף אותו אתם מקצים לחופש הזה ומתוך התקציב הזה תגזרו את ההוצאות היום-יומיות.

באותה נשימה בדקו את נושא דמי הכיס: כמה כל ילד מקבל (בהתאם לגילו) ומה זה כולל. הילדים רוצים יותר? אין בעיה. כאן כבר ייכנס הסעיף של עבודה בחופש. היום כבר אי אפשר בלי.

7. טוב, אין ברירה, אני אקח את הילד איתי לעבודה

כולנו בטוחים שאם ניקח את הילד לעבודה הוא כבר ימצא מה לעשות. כמה זמן הוא יימצא, חצי שעה? שעה וחצי? ומה אחר כך? אני לא מדברת על מצב בו הורים יכולים באמת להיעזר בילדיהם במקום עבודתם. ויש אפילו מקומות עבודה (צדיקים בסדום) שמסדירים זאת מראש. אני מדברת על פתרון ספונטני דחוק שאנו מציעים ומאמינים, כל פעם מחדש (אלוהים יודע למה), שזה באמת יעבוד. זה לא עובד חברים. ובואו נזכור זאת. עשו הכל על מנת שלא להגיע למצב הזה, שבדרך כלל נגמר בבכי.

8. הקייטנה נורא יקרה, אבל כולם הולכים

כולם? מי זה כולם? יקיריי, הילדים החכמים שלנו הבינו כבר מזמן שזאת הבטן הרכה שלנו: חסר שמישהו יגיד שאנחנו לא ההורים הכי טובים! הכי בה' הידיעה! וכך, בכל פעם שהם משמיעים את משפט המחץ הזה, בעודנו יודעים שזה לא בדיוק כך, אנחנו עדיין מופעלים. אז אני מדגישה: אין סיבה בעולם שנשבור תוכנית חיסכון עבור קייטנה, לא חשוב כמה היא מיוחדת או שווה. וגם סאמר סקול זה לא must. לא זה מה שיחרוץ את גורלו של האוצר שלכם. ובכל מקרה, מתישהו, כמה שנים מאוחר יותר, הוא בכל זאת יתלונן עליכם באוזני המטפל שלו.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת פורום הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן