איך זה עובד: פטיפון
פעם לא היו קבצי מוזיקה ולא היו דיסקים. היו רק דיסקיות גדולות שחורות שאצרו בתוכן את הצלילים. הסאונד היה איכותי, התפעול די מסובך. כך זה פעל
איך זה עובד? עוד מכשירים:
הפטיפון (גרמופון, פונוגרף או כל שם אחר שהיצרנים בחרו בשבילו) הוא מכשיר מרתק לפי כל קנה מידה. לשמור ולשחזר במדויק קולות וצלילים, הקלט החושי העדין והחולף ביותר שיש? מדובר ברעיון שהיה מסחרר לאבות-אבותינו את הראש. לעשות זאת בצורה שתיחשב על ידי רבים, גם כעבור מאה שנים ויותר, לאיכותית ביותר שיש, זה בכלל הישג לא מבוטל (בין אם הם צודקים ובין אם לא), שלא לדבר על כך שלטכנולוגיה הזו יש סיכוי טוב לשרוד למשך זמן רב יותר מהמין האנושי עצמו, בזכות תקליטי הזהב שהוצמדו לחלליות וויאג'ר.
הרעיון שמאחורי הפטיפון, וליתר דיוק מאחורי התקליטים שהוא מנגן, הוא פשוט: לייצר תנודות מכניות, שירטיטו את האוויר וישחזרו כך את גלי הקול המקוריים (שגם הם, כידוע, בסך הכל רטיטות באוויר). במכשירים העתיקים ביותר, הדבר בוצע באמצעים מכאניים לחלוטין: בשלב ההקלטה, מחט זעירה שחוברה ל"עור תוף" מלאכותי נדחפה בכוח גלי הקול אל תוך מצע רך מסתובב ויצרה בו הרים וגאיות. מהמצע הזה הופקו ביציקה עותקים קשיחים יותר. מחט הקריאה עברה על התוואים וזזה כמעט בדיוק כמו המחט המקורית: מספיק היה לחבר אותה לממברנה גדולה שתשמש כמגבר, והצליל שוחזר בנאמנות לא רעה. למעשה, כל מי ששיחק עם פטיפון יודע שתנודות המחט לבדה על התקליט, בלי שום הגברה, משחזרות את הצליל באיכות שלא היתה מביישת את הסמארטפונים המצרצרים של הנוער המודרני.
עם זאת, הפס הדקיק של עליות וירידות, שנכרך בספירלה על גליל או דיסקית רחבה (=תקליט) כדי לחסוך מקום, היה בעייתי: המגבלות המכניות של מנגנון המחט חייבו הפרש לא-גדול בין החלק הכי נמוך להכי גבוה, מה שהגביל מאד את עוצמות הצליל, ונוצר הרבה חיכוך שעיוות את הצליל והוביל לשחיקה מכנית. האלטרנטיבה היתה המרה של המידע לתנודות מימין לשמאל במקום מלמטה למעלה, אבל מה עושים כשצריך שני ערוצים במקביל, בשביל סטריאו? אתם מוזמנים לנסות לפתור את החידה לבד, ואם תתייאשו, הסתכלו כאן. במכשירים החשמליים, החיבור הישיר בין המחט לממברנה הוחלף בחיבור חשמלי עם הגברה באמצע, אך העיקרון נשאר זהה.
מה עוד היה במכשירים האלה? על המתג הבולט בצד שמאל למטה של המכשיר כתוב 33/45. מספרים אלה מייצגים את מהירות הסיבוב (בסל"ד) של התקליט: תקליטים ישנים יותר היו מיועדים לסיבוב מהיר יותר, כי הם היו צריכים לפצות על הרגישות הפחותה של המנגנון. בעבר הרחוק היו גם תקליטי 78 סל"ד, אך כנראה שבזמן הייצור של הפטיפון הזה הם כבר היו נדירים מספיק כדי להתעלם מהם. המנוע החשמלי שמסחרר את התקליט מסתובב במהירות קבועה: מהירות התקליט בפועל נקבעת באמצעות "הילוכים", כמו באופניים. המתג מזיז מנוף, שמעביר רצועת גומי לגלגל מניע בעל קוטר קטן או גדול יותר, כפי שאפשר לראות בסרטון:
הדבר המוארך שמימין לשולחן התקליט, בתמונת הפטיפון שלמעלה, הוא זרוע המחט. הזרוע יכולה להסתובב ימינה ושמאלה (כדי שהמחט שנמצאת בקצה תוכל לחצות את פני התקליט), וגם קצת למעלה ולמטה – כדי שאפשר יהיה להרים או להנמיך את המחט ולהפסיק או להתחיל לנגן, בהתאמה, בכל נקודה שנרצה.
כדי לנגן כמו שצריך, אסור שהמחט תלחץ חזק מדי על התקליט (שלא תשחק אותו, או תילחץ בכוח ולא תוכל לנוע כלל בציר האנכי), ומצד שני אסור לה להיות קלילה מדי, כי אז היא עלולה לאבד מגע. לכן יש, בקצה הרחוק מהמחט, משקולת קבועה שמאזנת את הזרוע פחות או יותר במידה הדרושה. הבעיה היא שאת ראש המחט אפשר להחליף, וזה אומר דגמים שונים בעלי משקל שונה. מה עושים? מכווננים במדויק בעזרת המשקולת הניתנת להזזה, שמולבשת גם היא על הזרוע.
טיפה משמאל לציר הזרוע יש מתקן נוסף דמוי T. הוא קצת עקום בתמונה: בפטיפון תקין, החלק האופקי של ה-T יהיה בניצב לזרוע ויתמוך בה מלמטה. חלק זה יכול לעלות או לרדת מעט, והוא קשור ללחצן שמשמאל למטה, שתפקידו להרים או להוריד את המחט בעדינות. אפשר כמובן לבצע את הפעולות האלה ידנית – לשם כך נועדה הידית הקטנה דמוית הכנף שיוצאת מצד ראש המחט – אבל בעלי ידיים כבדות (או אנשים שחוששים לפגוע בטעות בתקליטים היקרים) יעדיפו להשאיר את העדינות למנגנון המכני.
יש עוד ציר אנכי אחד מתחת לזרוע, מימין לראש המחט. הוא מיועד לקבע את הזרוע במקום כאשר המכשיר אינו בשימוש.
בתמונה למעלה מוצג ראש המחט כשהוא הפוך. המחט עצמה נמצאת בצד שמאל, בקצה הפס האפור. למעשה יש שם שתי מחטים, אחת בצד העליון של הפס ואחת בתחתון, ואפשר להחליף ביניהן בהסטה של פס הפלסטיק הלבן (עם הכיתוב LP-S) במאה ושמונים מעלות. תנודות המחט הזעירות על התקליט מיתרגמות לזרמים חשמליים, זעירים גם הם, שעוברים דרך המגעים המתכתיים שמימין אל החוטים שעוברים בזרוע, ומגיעים דרך הציר שלה לתוך הקרביים של הפטיפון. הקרביים נראים ככה:
מבחינת הפונקציונליות של הפטיפון אין הרבה דברים מעניינים, פרט לאחד: המנגנון המחזיר. התקליטים בנויים כך שבסיום התוכן, רצועת הסאונד עוזבת את הספירלה ההדוקה שלה ומתקדמת בחדות יחסית לעבר המרכז, שם - מסביב למדבקה העגולה שעליה הודפס המידע על האלבום – היא נקלעת למעגל אינסופי. פטיפונים מתקדמים ידעו לזהות את התנועה החדה, והפעילו מנגנון שהרים אוטומטית את הזרוע והחזיר אותה למקומה באיטיות מהודרת. במכשיר שמצאתי, המנגנון המחזיר גס יותר: זרוע המחט מסיטה, תוך כדי תנועה, זרוע פנימית וארוכה לעבר ציר הסיבוב של התקליט. קרוב מאד לציר, בצד התחתון של השולחן, בולט עמוד מתכת זעיר שמסתובב ביחד איתו. כאשר התקליט מסתיים והמחט זזה עד הסוף, העמוד הזה מתנגש בזרוע הפנימית הנ"ל. הוא מפעיל מנוף קטן עליה שמקפיץ את לחצן הרמת המחט, ובו-זמנית נותן לזרוע המחט מכה קטנה כדי שתחזור, פלוס מינוס, למקום.
והנה פריט טריוויה נחמד: בעבר הרחוק, לפני שהיו מנגנונים אוטומטיים כאלה להחזרת הזרוע, היו להקות ששילבו בתקליטים שלהן סאונד שהוקלט גם על סוף הרצועה, כולל "לופ" חוזר על המעגל שבקצה. הפטיפונים המתקדמים הרסו את האפקט, ולמעשה שום מדיה אחרת מאז ועד היום אינה מסוגלת לשחזר אותו.
