ככה זו לא תשובה? תתפלאו

שנים חלפו, קילוגרמים התווספו. נהייתי אבא ובמקביל נהיו לי ילדים. שניים. הם ינקו, תפחו, נגמלו מחיתולים ואז התפנו לפתח אוצר מילים. חצי שנה לאחר מכן הגיעו גם השאלות. ערימות חמודות של סקרנות, לצד פיילות חופרניות של חקירות מציקות. רגע אחד הילד תוהה בקול מתוק "איך המים מהאמבטיה באים לים?" (ואתה שש לשחק את המדען הראשי ולהפגין את שליטתך ברזי הביוב) ובמשנהו הוא קודח לך בפעם השבע מאות ושתיים עשרה: "אבל למה אני לא יכול טלוויזיה בלילה?".

כתבות נוספות של גיל ונטורה בערוץ הורים:

בלי רגשות אשם: תנו להורים לטעות בשקט

כשאבא מתפקד כמו רובוט: על הדיכאון ההורי

סביבה עשירה בגירויים? סתם מסחטת כספים

הילד לא משתלב? כך תעזרו לו להיות חברותי יותר

או, אז התחיל השבר. תשובות סדורות ומנומקות בז'אנר "ישנים מוקדם, חמודי, כדי שלא תהיה עייף בבוקר", עברו טרנספורמציה ל "צריך עכשיו לישון", התכווצו ל"כי ככה אמרתי!" ויום אחד פגשו את הדיאטה המילולית הסופנית: "ככה!".

אבל כנופיית ההסברים הפסאודו-דמוקרטית לא אהבה את זה. ממש לא. הורים מוארים, אנשי חינוך, נאורים ושוחרי טובתו של הילד הסבירו לי שצריך להסביר. לשמור על כבוד הילד וחירותו. אסור להנחית את המציאות על ראשו של העולל המתפתח מבלי נימוק, כך גרסו. למענך ולמענו: תסביר, תביא מקורות, תוסיף סימוכין ובקצרה – דבר איתו בשפה שהוא מבין, אחרת עליך בקשת ישתין.

באותו הלילה נדדה שנתי, וחלום על מתמטיקה טרף אותה. בדמיוני עמדתי בודד ליד לוח והסברתי משוואות לקטנטן, פירקתי אותן עד לנימוק הכי בסיסי, עד שהגעתי לתהום שממנה אין מוצא: 1+1=2. השאלה שממנה כל כך חששתי הגיעה גם הגיעה: "אבא'לה, למה אחד ועוד אחד זה שניים?". התפרקתי לגמרי (בחלום) וצרחתי: "ככה! ככה! לא שמעת על אקסיומות?!".

אמא ואבא יודעים מה הם אומרים?

עכשיו בואו נסגור חשבון ונחזיר את ההסברים למקומם הטבעי. נפשו של ילד, ככל נפש אנוש, יסודה בקונפליקט, יעני צרכים סותרים. בין גילאי שנתיים לחמש אפשר להבחין בשתי כנופיות התפתחותיות שנאבקות זו בזו: מחד, האינטלקט שצומח במהירות ומנסה לפענח חוקיות בעולם (למה זה? מה זה?) ומאידך, הצורך הראשוני להרגיש מוגן ובטוח בעולם ולהיות מובל על ידי סמכות הורית ברורה. בעולם אידיאלי (קנדה) השניים שוכנים בהרמוניה: כל אימת שחקירותיו של הילד עומדות לקחת אותו למקום מסוכן או בעייתי מדי ההורה מתערב, מספק הכוונה ומחזיר את הספינה האינפנטילית לחוף מבטחים.

ויש פה פרדוקס שלעיתים אנחנו מפספסים: אותו חוף מבטחים הוא אמונתו של הילד שהעולם הזה הוא עולם שיש בו סדר והיגיון, ולכן עולם שטוב וכדאי לחיות בו. נכון, אמרתי "אמונתו" של הילד ולא "תפיסתו" או "הבנתו". במילים אחרות, היכולת של הילד להפנים הסברים ולהבין חוקי סיבה ותוצאה נשענת בראש ובראשונה על אמונתו (הבלתי מנומקת והבלתי רציונלית) ש"יהיה בסדר". ואמונה זו נשענת אף היא על בסיס דתי: "אמא ואבא יודעים מה שהם עושים ואומרים".

זו הסיבה, עמיתיי להורות, שדרך ארץ קדמה לתורה, ובכל הנוגע לגידול צאצאי אדם – ביטחון עצמי קודם לידע. הצורך שלנו להסביר לילדים את החלטותינו הוא בדיוק זה – הצורך שלנו. פעמים רבות אנחנו מחפשים אישור פנימי למה שאנחנו עושים עם הקטנטנים, ויצירת ההסבר המילולי המדובר מספקת את הצורך הזה.

אך האם אנחנו לא מפספסים איזושהי אמת מהותית? הסיבה האמיתית למכלול העצום של דברים שהורה מבצע במהלך 24 שעות ביממת גידול ילדיו איננה בהכרח שמדובר בהחלטות האופטימליות והמושלמות, אלא פשוט כי מדובר ברצף מהיר, עצום ורב של החלטות שצריכות להתקבל, והחלטות אלו צריכות להיות מאוזנות במידה סבירה עם שאר שיקולי המציאות של אמא ואבא – שמירה על הפרנסה, תחזוקת הבית, תחזוקת הזוגיות, אש"ל והוצאות נסיעה.

לשון אחרת – אנחנו מקבלים את ההחלטות הללו כי מישהו חייב לקבל אותן, ועדיף שמקבלי ההחלטות יהיו אלו שבגדול טובתו של הילד עומדת לנגד עיניהם (בשפה המקצועית: אמא ואבא).

כי ככה אמרתי!

אני זוכר דוגמה נוצצת: באחת הגיחות השבועיות שלי ושל הקטנטן לחדר המלח ברעננה (כן, זה קצת תיק, אבל זה עושה נפלאות לסינוסים של הקטן ולנחירות של הגדול), בהיותי סגור במחיצתו ללא מנוס, הוא התחיל לחקור אותי על "הנעל". "הנעל" כבר הפכה לשם קוד בבית ונטורה:

נעל ספורט מדונדשת עתירת שוונצים וזוהרים, שריצדה אליו משלט פרסומת ענק בדרך לגן. הוא רצה שאקנה. אני לא רציתי.

באותו יום נפלתי גם אני במלכודת הנימוקים – זאת נעל של גדולים, נעל יקרה, היא תתלכלך וכיו"ב. אבל אז שמתי לב לכך שהילד פשוט משחק איתי במשחק הנימוקים: על כל הסבר שלי הוא הפגיז הסבר אחר, בנוי במיטב הניסוח הלוגי, אבל חסר הגיון באבוה. הבנתי שהדרך היחידה לנצח במשחק הזה היא לא לשחק אותו: "לא קונים את הנעל כי ככה אמרתי!". הילד חפן כמה גבישי מלח בידו, תוהה אם ליידות אותם באביו מולידו, אבל שיקולים של אהבת אמת ו"אבא לא יקנה לי גלידה אחר כך" הכריעו אותו.

אבל רגע לפני הסיום נוסיף קמצוץ של קומון סנס. לא נניח לפוסט הזה להידרדר לדרגת פנאטיות סטייל "ממני תראו וכן תעשו". שנים אני מטיף להורים להניף אצבע משולשת כנגד כל כללי האצבע והאמיתות אינסטנט בנוגע להורות. אי לכך – הפעילו שיקול דעת. אם שאלותיו של הילד מבטאות סקרנות לגיטימית, ענו לו בחיבה ובתבונה. אם חפירותיו עולות על גדות הירקון, סביר שמדובר בביטוי סמוי של חרדה או סתם שאיפה לא מודעת לכך שיציבו לו גבול. כיצד תבדילו בין השתיים? לא יודע, תחליטו לבד. טיפ חלקי: אם אתם מרגישים התגברות במפלס הקריזה הפנימי, סביר שמדובר בשאלות מהסוג השני.