פאולו סורנטינו: "סרט טוב הוא זה שעשוי להיכשל"
הבמאי האיטלקי המוערך פאולו סורנטינו, פרץ השנה לתודעת הקהל הישראלי עם "זה בוודאי המקום" שמציג את שון פן כצייד נאצים. בראיון בלעדי ל-ynet הוא מדבר על האתגר: "היה מעניין לעשות סרט על השואה בלי להראות שום דבר שקשור אליה"
אחת ההפתעות הקופתיות המפתיעות של השנה בבתי הקולנוע בישראל הוא "זה בוודאי המקום". את ההצלחה של הסרט יש לייחס ככל הנראה לכוכבו שון פן, אליו אנחנו מתוודעים מחדש כרוקר מזדקן בעל רעמת שער שחורה, פנים מאופרות בכבידה ודיבור רפה בפיו. השחקן ההוליוודי הוא הפנים של הסרט, אך המוח שמאחוריו והלב הפועם שלו הוא הבמאי האיטלקי המוערך פאולו סורנטינו. לדבריו, אין לו כל בעיה להישאר בצללים. הוא מבחינתו מעדיף להתעסק כבר בסרט הבא.
"אני לא מתעסק בקהל", אומר סורטינו בראיון בלעדי ל-ynet, שנערך במהלך ביקורו בארץ לרגל פסטיבל הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. "כשאני גומר סרט, אני מתכנס בחדר, סוגר את הדלת וחושב על הסרט הבא. אני לא מבין ביחסי ציבור, תקשורת ומבקרים, ואני לא קורא מה הם כותבים עליי. גם כפגשתי את המפיץ הישראלי של'זה בוודאי המקום' לא התעניינתי בהישגים שלו בקופות. אני לא מתעניין בדברים האלה, רק בסרט הבא שלי".
אם להסתמך על היבול המשובח של סורנטינו בן ה-42 בעשור האחרון, אפשר לצפות ש"La Grande Bellezza" יהיה גם הוא יצירת מופת על פי הסגנון הייחודי שגיבש לעצמו - קולנוע יוצא דופן המשלב תסריט חידתי, ויזואליה פיוטית, ומוזיקה קצבית ומקפיצה. כך היה בסרט הביכורים שלו "One Man Up" מ-2001, וב"The Consequences of Love" מ-2004, ו"The Family Friend" מ-2006 שהשתתפו בתחרות הרשמית בקאן, וגם ב"האלוהי" מ-2008 שזכה בפרס ועד השופטים בפסטיבל הצרפתי.
לצאת החוצה מהמציאות
"זה בוודאי המקום" שגם השתתף בתחרות של פסטיבל קאן אשתקד, הוא הסרט דובר האנגלית הראשון של סורנטינו, והוא שצולם ברובו בארצות הברית. הסרט נודד בעקבות הגיבור שלו המוזיקאי בדימוס שייאן (פן), במסע ארוך לגילוי עצמי - ממעונו המבודד באירלנד לשכונה יהודית בניו יורק, ועד למערב התיכון ומדינות שכוחות אל כמו ניו-מכסיקו ויוטה. המטרה, כך מסתבר, היא איתורו של איש אס.אס במסווה, שעינה בעבר את אביו - ניצול שואה מאושוויץ.
רוקר מזדקן שנראה כמו קריקטורה של רוברט סמית' (סולן הקיור) שיוצא למסע צייד נאצים? זה נשמע כמו קו עלילתי מופרך. ובאמת הסיטואציות הסוריאליסטיות אליהן הוא נקלע בדרך - כמו מופע של דיוויד ביירן במנהטן, מפגש עם פילוסוף מקועקע בבר חשוך או עם אינדיאני קשיש שצצץ במכוניתו - רק הופכים את "זה בוודאי המקום" לחידתי ומוזר יותר. מבחינת סורנטינו, הבלאגן הזה מכוון.
"סרט הוא ארוך ומתמשך", מסביר הבמאי. "ולכן אני חושב שצריך להטמין כמה מלכודות כדי לשנות את הקצב, ולשנות את המבנה של סרט. אחרת הוא משעמם. אני מעריץ גדול של האחים כהן, וכנראה גנבתי את הגישה הזאת מהם. 'ביג לבובסקי' זה סרט שמתחיל מחדש מחדש כל פעם. אני אוהב את זה. סרטים מושלמים מדי, שעשויים טוב מדי, לא טובים מספיק בשבילי".
אחת המלכודות החביבות על סורנטינו היא השימוש בסימבולים שאינם בהכרח קשורים לעלילה עצמה, אך צצים בסרט וממקדים את תשומת הלב של הצופים. כזה הוא הטרולי של שייאן שמלווה אותו לכל אורך המסע, פסל ענק בצורת פיסטוק. "בשבילי יש לסמלים משמעות, אבל זה לא משנה מה אומרים לי", הוא קובע, "סימבול הוא רגע בו הקהל יכול לזהות משהו מעצמו - אם הם מספיק חזקים".
חלק מהסמלים הללו קורמים בסרט עור וגידים, כנפיים וגם קרניים - כבעלי חיות. בדרכו נתקל שייאן באווזה קולנית שתוקפת אותו, ובביזון שמתבונן בעיניו בצריף מבודד. "אני אוהב את זה כשאדם מתבונן בחיה, בכל סרט יש רגע בו הגיבור הראשי ניצב מול חיה. אני לא מדבר על כלבים, כי כאלה יש בכל סרט, אבל כשיש לך הזדמנות לצפות בביזון או באריה, זה רגע בו אתה מפסיק את הקשר הטבעי שלך עם החיים, ואתה יכול לעבור לעולם אחר. זהו גם השער של הגיבור לעולם אחר".
עד כמה קשה לאזן בין הסימבוליקה והעיצוב היפהפה של הסצינות לבין העלילה השוטפת?
"אני מנסה לשמור על שיווי משקל בין הסיפור לקטעים הוויזואליים, כי אנשים נותנים לי כסף רק בשביל ליצור סיפור, אבל בשבילי זה לא מעניין כמו ליצור את הוויזואליה. זו המטרה שלי: ליצור סיפור טוב עם סצינות שמצולמות באופן מרהיב".
בין שואו ביזנס לשואה ביזנס
ובכל זאת, הסיפור ב"זה בוודאי המקום" - מסע נקמה מוזר של הגיבור אחר נאצי קשיש - הוא סיפור שנדרש אומץ רב לספרו. סיפור ששובר את הקונוונציות המקובלות בעיסוק בזיכרון השואה, ובוודאי הרגיז לא מעט אנשים. "כצופה ראיתי המון סרטים על השואה, ויש המון יצירות מופת קולנועיות על הנושא, אבל אין הרבה אנשים בגילי שהתייחסו לנושא דרך נקודת מבט מבוגרת יותר".
"בשבילי היה מעניין לעשות סרט על השואה בלי להראות שום דבר שקשור לשואה. נקודת מבט של מישהו שמאוד מאוד רחוק מהמציאות ההיא - הדמות של שון פן. זה עולם שונה, של מוזיקאים שלא מעניין אותם דבר אחר חוץ משואו ביז. אין לי מושג איך חיברתי את כל הדברים. כשאני יושב לכתוב משהו אני קורא המון חומר רקע. למשל בנוגע לצייד הנאצים, קראתי את כל הספרים על שמעון ויזנטל, ואז שיניתי את דמותו למישהו פחות חשוב, פחות הירואי. מישהו שמחובר יותר לסיפור של החיים היומיומיים שלו".
זה אתגר לא פשוט.
"הסרט שהכי מעניין לעשותו הוא סרט שיכול להיכשל באופן מוחלט. אין לא רצון לעשות סרט בו הכל יילך כהלכה. זה קל מדי. אני מתיייחס לכל הסרטים שלי כסרט האחרון שאעשה, כי אם אכשל אף אחד לא ייתן לי יותר כסף לעשות את הסרט הבא".
אתגר נוסף איתו נדרש להתמודד סורנטינו הוא לצלם סרט מסע בארצות הברית - מדינה בה לא ביקר עד לפני סיור הלוקיישנים לקראת הצילומים. "הסרט נבע מהתשוקה לעשות סרט על הדברים שאהבתי בצעירותי - לכן הופיעו בו הטוקינג הדס, הקיור, וסרטים אמריקנים שאהבתי בצעירותי. חשבתי שזה יהיה נחמד לצלם בכל אותם לוקיישנים. התעייפתי מלעשות סרטים על דברים שאני אוהב בדרך מכוונת, והחלטתי לפנות לדרך המקריות".
ואיך היה לביים באנגלית?
"זה ממש כמו לביים באיטלקית. אין הבדל כי הקולנוע הוא שפה בינלאומית. במאי יכול לדבר עם כולם בשפה הזאת ולעבוד עם שחקנים בכל מקום. אני לא מדבר אנגלית טובה, אך כשהשחקנים מדברים הם מייצרים מוזיקה, ואם אתה מזהה אותה, אז זו לא בעיה".
לסורנטינו יש אוזן רגישה למוזיקה. זה ניכר בפסקולים המגוונים והמעודכנים של סרטיו, וגם בחוויית היצירה עצמה. הבמאי מספר כי את התסריטים שלו הוא כותב כשהוא סגור בחדרו לצלילי מוזיקה רועשת מאוסף האלבומים שלו. "כשאני כותב חשוב לי לצאת מהמציאות שלי, ומוזיקה עוזרת לי בזה. כך אני עובר למציאות אחרת - המציאות של הסרט", הוא מסביר.
"The Family Friend". מוזיקה חיה
"בלי המוזיקה אני כלום. אני לא יכול לעשות את זה. למוזיקה יש כוח לשנות את התודעה שלך, לתת לך ממד אישיותי אחר. לעצור את הרגע בחיים. מוזיקה היתה הדבר הכי חשוב לי בחיים, מגיל צעיר. ולכן יש לי גם חיבה לנוסטלגיה".
הסרט מבטא נוסטגליה גם לתרבות איטלקית, אבל זו העכשווית, לדוגמא הטלוויזיה האיטלקית, לא נהנית מיחסי ציבור טובים.
"הרושם הזה מוטעה. כשאני מבלה במלונות ברחבי העולם יוצא לי לצפות בטלוויזיה מקומית, וזה לא פחות גרוע. בסרט הבא שלי אבחן את התרבות האיטלקית העכשווית, אבל עד עכשיו לא נגעתי בה בסרטים שלי. כל מה שקורה באיטליה הוא מאוד מעניין מבחינה קולנועית. היתה אצלנו תקופה ארוכה של הסכמה קולקטיבית, אבל עכשיו זה נגמר כי איטלקים יודעים לשנות ולהסתגל".
האב, הבן ורוח התקשורת
המרחק מהאירועים עצמם, איפשרו לסורנטינו לקחת סיכון, לחקר לעומק את סיפורו של ראש ממשלת איטליה לשעבר ג'וליו אנדראוטי ויחסיו המפוקפקים עם המאפיה, וליצור את הסרט עטור השבחים "האלוהי". "לא חששתי, כי עבר מספיק זמן כדי לדבר על זה", הוא אומר ומסמן יעד עתידי - ראש הממשלה האיטלקי המודח, סילביו ברלוסקוני. "יהיה מעניין לעשות עליו סרט בעוד כמה שנים. לא עכשיו, זה טרי מדי. הרבה במאים איטלקיים מתעניינים בו, כי הוא נושא מצוין".
"האלוהי". אנדראוטי בזכוכית מגדלת
מה משותף לו ולאדראוטי?
"הם שני אנשים שונים מבחינת הסגנון שלהם. אנדראוטי היה מחובר מאוד לתרבות הקתולית וניסה להיות צנוע, וברלוסקוני מאוד רהבתן לעומתו. אבל אנדראוטי היה הפוליטקאי הראשון שהבין עד כמה התקשורת והקולנוע חשובים, ומבחינה זו ברלוסקוני הוא כמו הבן שלו".
סורנטינו מודה כי סרטיו מעוצבים על פי זיכרונותיו כילד ונער, אולם על פי דבריו נגרעה
מהם הטרגדיה שחווה בגיל 17, כששני הוריו נספו בתאונת דרכים. "אני לא חושב שיש קשר בין הסרטים לחיים שלי", הוא מצהיר. "מלבד 'זה בוודאי המקום' הסרטים שלי לא היו אישיים, אבל במקרה האחרון הכיוון היה אחר".
איזו עצה היית רוצה לתת לקולנוענים צעירים?
"אני מציע לצעירים לא ללכת ללמוד כלכלה (התחום הראשון שסורנטינו למד באוניברסיטה). הדרך הכי טובה לעשות סרטים זה לחיות ולהכיר אנשים - אבל לא יותר מדי טוב. כשאתה מכיר את האנשים טוב מדי, הם תמיד מאכזבים. אתה צריך לעשות היכרות ראשונית ולהשלים את השאר עם הדמיון שלך. כשאתה יוצר סרט על מישהו שאתה אוהב, זה תמיד מאכזב, בניגוד לחיים".
