"הבופור - פצע פתוח": סיפור של מוות ידוע מראש
סרטם התיעודי של אלון בן דוד וציפי ביידר על הקרב בבופור, הוא פסיפס דרמטי ומשכנע של עדויות מרגשות. זה בוודאי לא הסרט האחרון על סמלה של מלחמת לבנון, ממנה כנראה לא למדנו דבר
רק 37 דקות אחרי תחילת הסרט "הבופור - פצע פתוח" אומרת רעיה הרניק, אימו של גוני הרניק שנפל בקרב ההוא, את הדברים החשובים באמת: שהבופור הוא סימבול למלחמת לבנון כולה. המצודה הצלבנית הרמה והנישאה, האיום הויזואלי על כוחותינו בדרכם לכבוש את הלבנון ולהמליך עליה נשיא נוצרי, כפי שרצה אריאל שרון, הוא הרבה יותר מאשר תל אבנים מבוצר. הוא באמת סמל, אבל של מה בדיוק?
מבחינה טכנית, זה היה סרט מצוין. אלון בן דוד וציפי ביידר, עשו כאן עבודה נאמנה של איתור הלוחמים, העדויות, קטעי הארכיון המצולמים, הסטילס ורגעי השחזור הקצרים והלא מעיקים. מכל אלו הרכיבו פסיפס קצבי, דרמטי ומשכנע של תולדות הקרב שלא היה צריך כלל להתרחש, או שאולי צריך היה להתרחש אבל לא בזמן בו אירע, ובודאי שלא בבלאגן האימתני שאולי הוא הביא למותם של ששת לוחמי סיירת גולני.
העדויות של הלוחמים ושל מי שהיו אחר כך קודקודים חשובים, כמו אביגדור קהלני, אלוף קפלינסקי, גבי אשכנזי ואחרים, באות לצופה בתבנית סיפורית שכבר התקבעה בתודעה שלנו כשמדובר בסרטי שחזור של קרבות, אסונות מתגלגלים או אירועים טראומתיים אחרים מן העבר הקולקטיבי. אם תרצו, ובלי כל ציניות, אפשר לקרוא לתבנית הזאת "גבעת התחמושת" על שם השיר. היזכרו במילים: זה מתחיל בשתיים, שתיים ושלושים, ומסתיים באמירה האיומה, החדה כל כך: מי שרצה לחיות / אסור היה לו להיות / על גבעת התחמושת.
התבנית הזאת מצוינת כאשר שחרור הקרב הוא העניין המרכזי שבגללו ולשמו נעשה הסרט. היא עובדת יפה גם כאן, כשאת העדויות הקצביות של הלוחמים, ההולכים ומתרגשים יותר ויותר ככל שהם מתקרבים אל האימה - מפרות שיחות קצרות עם ההורים השכולים. יעקב גוטרמן, אבא של רזי ז"ל ורעיה הרניק מדברים כאן בפאר המעוטר במוזיקה איטית ונוגה, בדיוק כמו שצריך. מבחינה טכנית הכל מצוין.
אבל קרב הבופור, מיותר או לא מיותר, מאורגן או מבולגן, לא נחרץ בתודעה שלנו דווקא בשל האירועים שמהווים דקה אחר דקה. הוא נצרב בתודעה בגלל ביקור בזק של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, כמה שעות אחרי הקרב ומותם של ששת חיילי סיירת גולני. עומד ראש הממשלה על ראש המצודה, לידו אריאל שרון, ושואל את החיילים אם היו למחבלים מכונות ירייה ואם הם נכנעו.
ברור היה לכל מי שצפה בטלוויזיה ביום ההוא, וכל עם ישראל צפה, שלראש הממשלה אין מושג קלוש על מה שמתרחש באמת בשטח ושאיש לא טרח לעדכן אותו שהיה קרב, ושהיו נופלים, ומתפקידו ברגע הזה להיות פחות זחוח. הוא לא היה צריך להכריז "הבופור היה פצע פתוח" שעות ספורות אחרי שהפצועים האמיתיים פונו משם ביחד עם הגוויות.
ממרחק שלושים שנה, עצם השחזור נראה מיותר מעט לנוכח עוצמתו של הסמל הזה. זו הייתה הנקודה בה התחילו ישראלים רבים להבין שראש הממשלה שלהם מנותק מן הנעשה בלבנון. אם עדיין לא הבינו ששר הביטחון שלו שיקר לו, זה קרה מפני שבאותם ימים עמדנו בטווח הארבעים קילומטר שמעבר להם, כך עדכן אריאל שרון, לא יישלחו הלוחמים למות ככה סתם.
מי שמפרש את הביקור של בגין בבופור כעוד מעשה הטעייה של שרון, טועה כאן בעצמו - אפילו אריאל שרון לא ידע על הקרב בזמן אמת, כפי שלא ידעו קודקודי הפיקוד וראשי צה"ל. הוא פשוט לא הספיק לעדכן את ראש הממשלה.
לסימבול יש תמיד יותר כוח ועוצמה מרוכזת מן המציאות עליה הוא מצביע. כפי שאלון בן דוד אומר בצדק בסוף הדברים: "פער בן הגבורה וההקרבה לבין הזחיחות והניתוק" הוא שזרע את זרעי המחאה במלחמה לבנון. לטעמי, צריך היה למקם את האמירה הזאת בערך באמצע הסרט ולהרחיב את נקודת המבט מעבר למצודה ולקרב עצמו, כדי להתבונן מעט במחאה ההיא, ועד כמה הצליחה ונכשלה, ועד כמה למרבה הצער לא למדנו ממנה דבר.
מבחינה טלוויזיונית, בוודאי לא יהיה זה הסרט האחרון על קרב מיותר, מבולגן, שהתנהל בחוסר אחריות ובנתק מקומם בין הלוחמים לבין דרגי הפיקוד. זה גם לא יהיה הסרט האחרון שיוקדש לאיוולת הפוליטית בגללה ישראל מסתבכת בקרבות מיותרים ובמלחמות יש ברירה. ככל הנראה אין ללוחמים, לעדויות ולטלוויזיה די כוח לשכנע אותנו שמשהו מאוד יסודי בתפיסת העולם שלנו כאזרחי ישראל מנותק וזחוח בדיוק כמו ראשי הממשלה, ובסוף הוא נגמר במוות. מיותר, הרואי, כואב וחוזר על עצמו שוב ושוב.
