'בזכות יוגה נגמלתי מעישון' - להיט חדש בארה"ב
סוזן מוריסון האמריקנית בילתה בעיקר בעישון, שתיית יין וזלילת שוקולד. סדנת יוגה באינדונזיה הביאה אותה לכתוב רב-מכר בשם "אין לה אלוהים" - וגם להיגמל מסיגריות ולמצוא אהבה, היא מספרת בראיון ב-"24 שעות" ב"ידיעות אחרונות"
חודש אחרי מתקפת הטרור של ה11- בספטמבר חגגה סוזן מוריסון את יום הולדתה ה– 25- וסיבה למסיבה כבר לא הייתה. לסטודנטית למשחק ולכתיבה היה נדמה שהמוות מביט אליה מכל עבר ובעיני רוחה היא חלתה בכל סוגי הסרטן. דקה לפני שהתרסקה, היא נקלעה לסטודיו ליוגה ולא העלתה בדעתה איזה שינוי יתחולל בעולמה.
חדשות בריאות נוספות ב-ynet:
- עכשיו מתברר: שתלי ה-PIP כלל לא היו מסוכנים
היה לך איזשהו ניסיון ביוגה?
"מה פתאום. גם בסוגים אחרים של פעילות גופנית לא הייתי מנוסה. לעומת זאת, היה לי ניסיון עשיר בעישון סיגריות, זלילת שוקולד, שתיית יין אדום וקריאת ספרים, רצוי במיטה."
שמעתם ציניות? משב רוח רענן? שפה שנונה? אלה החומרים מהם רקחה מוריסון (35) את ספר הבכורה שלה "יוגה ביץ,"' שהוכתר על ידי הניו-יורק טיימס והלוס-אנג'לס טיימס כ"קריאת חובה לקיץ" ובימים אלה רואה אור בעברית: "אין לה אלוהים – צעירה עירונית בחיפוש אחר ההארה," מאנגלית תירגמה לינדה פניאס-אוחנה, הוצאת הכורסא/ידיעות ספרים.
באמת חיפשת את האור?
"גם, והחיפושים שלי לא היו שונים מאלה של כל רווקה מבולבלת ותזזיתית. חיפשתי אהבה וחיפשתי את עצמי. בזכות היוגה הבנתי שהסדר חייב להשתנות. המסע לא היה קל מפני שבדרך אל היתרונות גיליתי המון חסרונות שעד אז התאמצתי, ואפילו הצלחתי, להתעלם מקיומם, אבל עובדה – רק אחרי שהכרתי את עצמי עד הסוף האהבה הגיעה ובגדול."
מי שעזרה לה לעשות את השינוי היא אינדרה, המורה שלה ליוגה, בעקבותיה טסה לבאלי, אינדונזיה, למחנה אימונים – שמונה שבועות של שמונה שעות ביום, וכבר בערב הראשון נחתה עליה הפצצה. אינדרה הסבירה למשתתפי הסדנה שיש דרך פשוטה מאוד להימנע מהידבקות בשלשול של באלי. "אני לא חוששת משלשול, כי אני שותה את הפיפי שלי," בישרה לכיתה. "השתן מרפא סוגים שונים של מחלות, מאקנה ועד איידס, וזאת גם מסכת פנים מעולה".
נכון שכל מי שקורא את הספר שלך שואל אם שתית?
"נכון. צר לי, את לא מקורית."
ומה את עונה לכל מי ששואל אם שתית?
"שעשיתי את זה רק פעם אחת, וזו הייתה פעם אחת יותר מדי, אבל במבט לאחור זה היה חלק מהחוויה."
לשתות שתן זו חוויה?
"אני מודה שברגע ההוא, כשאינדרה נאמה בשבחי המשקה הטבעי, שאלתי את עצמי איך נתקעתי, באי הזה, עם חבורה של שתייני פיפי וכמה זמן אני אמורה להישאר שם. אפילו תכננתי לברוח. אבל בלגימה האחרונה החלטתי להישאר. למה? בגלל שאני לא בנאדם שמפסיק באמצע. בניגוד לתכונות שליליות שבזכות היוגה הצלחתי למתן אותן, כמו ביקורתיות ותחרותיות מוגזמת, טוב לי עם הדחף לחוות דברים בטוטאליות ומבלי להתחרט."
מה שלא גורם לה חרטה זו הגמילה מסיגריות שאליה הובילה אותה אינדרה. "באחד השיעורים היא רחרחה אותי ושאלה 'את מעשנת?' גמגמתי משהו על זה שאני מעשנת רק כשאני ערה, ואינדרה אמרה שגם היא עישנה ו12- שנה הייתה בתהליכי גמילה. ממנה למדתי שגמילה זה לא תהליך, זו החלטה. זרקתי את הסיגריות."
כשחזרה מהאי, חשבה מוריסון שאת חלקה ליוגה היא כבר תרמה. היא עקרה לניו-יורק, בדיוק כמו שחלמה, ותיכננה לעשות הכל חוץ מלתרגל, אבל הזיכרונות גברו עליה והיא עיבדה אותם למופע סטנד-אפ, שאותו הריצה במשך חמש שנים.
"ואז קרה לי דבר מוזר," היא מספרת. "אנשים שבאו למופע, וצחקו ונהנו, ניגשו אלי בסוף הערב ושאלו למה אני לא כותבת ספר. הסוכנת שלי גיששה אצל כמה עורכים בהוצאות ספרים, נאמר לי שטרנד היוגה בנסיקה ושיש על מה לדבר, בתנאי שזה ספר זיכרונות אישי. התנגדתי. מה לי ולספר זיכרונות? אני צעירה, לא?
"שנה שלמה התבשלתי עם הרעיון עד שלילה אחד התעוררתי עם משפט הפתיחה ותוך שבוע סיימתי את הפרק הראשון. חשבתי לקרוא לו 'יומני יוגה,' אבל חששתי ששם כזה ידבר רק אל יוגאים. אמנם הם רבים, אבל מה הטעם לשכנע את המשוכנעים? שיבצתי את המילה 'ביץ' בשם הספר בתור קריצה, כדי שהקהל הרחב יבין שיש פה משהו עסיסי."
את עדיין צינית ביחס שלך ליוגה?
"כמובן, אבל הציניות לא באה על חשבון האמונה. פשוט קשה לי לעכל את הרעיון שפעילות גופנית שאפילו כלב יכול ללמוד ולאמץ הפכה לתעשייה של ביליוני דולר בשנה. בינינו, זה לא משונה"?
מה את ממליצה לאנשים שעומדים לצאת למחנה יוגה?
"להצטייד ביומן, ולהישבע לעצמם שהם יכתבו בו רק את האמת לאמיתה. ואם הם לא עומדים בהבטחה – אז לפחות שיהיו מודעים לעובדה שהם משקרים לעצמם. חוץ מזה, עשו טובה ואל תחזרו לי משם כבני אדם חדשים שיצאו מהחושך. אין לי כוח לכל כך הרבה היכרויות חדשות. עדיף שתחזרו כמו שאתם, בגרסה משופרת".
הופתעת כשהשוו את הספר שלך לרב המכר "לאכול, להתפלל, לאהוב?"
"מאוד. הרי הספר שלי יכול להיקרא 'לשתות קפה, להיות אתאיסטית אדוקה ולעשן את האכזבה.' אבל בחצי השנה שחלפה מאז שהספר יצא אומרים לי ששני הספרים האלה מתנהגים בדרך דומה: הם מדברים אל שני המינים, מגיל 20 עד .70
"עם זאת, יש שני הבדלים: אליזבת גילברט הרבה יותר נחמדה ממני, ואילו הרעיונות שבספר שלי יותר נגישים משלה."
בדיוק לפני ארבע שנים, כשהתחתנה ")מי שרוצה לדעת למה וכמה ואיך חייב לקרוא את הספר עד הסוף(" היא הוציאה את המופע לפנסיה מוקדמת, "חיי הלילה כבר לא כל כך מתאימים לאישה נשואה," היא מחייכת, וכעת מוקדש זמנה לכתיבה.
"עכשיו אני כותבת שני ספרים במקביל ולא מוותרת על יוגה. אפילו הצלחתי לגרור לשיעורים את בעלי, שבשיעור הראשון הוא התנהג כמו כל הגברים ואמר 'נשימות ושאיפות? קלי קלות.' רק אחרי שהתחיל לתרגל הוא אמר 'וואו, זה ממש קשה, זה מה שאת עושה'? ושמעתי בקול שלו משהו שחשוב לא פחות מאהבה – הערכה רבה".
לפנייה לכתב/ת 
