יחי המלך. רגע, מי זה בעצם יהיה?

הפלייאוף ב-NBA החל ב-28 באפריל, ויכול להימשך עד ה-26 ביוני במקרה של שבעה משחקים. לא קצר, ולא רק זה: הפלייאוף בעונה הנוכחית הוא הראשון בלי אבא פיל ג'קסון. בלי המאמן המעוטר בכל הזמנים שזכה ב-11 אליפויות, פרש בקיץ, וצילו לא יכסה הפעם שום מאמן ממול.

"אהה, חכו קצת לפני שאתם נכנסים לשירותים"(צילום: רויטרס)

הפרישה הזאת היא חלק ממגמה ברורה: ימי הדינוזאורים בעמדת המאמן הולכים ונגמרים. בלי ג'קסון, ולפחות עד שיתפתחו שושלות ורצפים חדשים, האייקונים היחידים שנותרו הם גרג פופוביץ' בסן אנטוניו (תכף אחזור אליו) וג'ורג' קארל בדנבר (אחזור אליו כשלוותק שלו יצטרפו גם כמה תארים).

בליגה של היום כבר אין פיגורות כמו לני ווילקנס, רד אאורבך, פט ריילי, דון נלסון; מאמני האולד-סקול מפנים את דרכם בזה אחר זה, בין השאר בגלל הגיל, אבל גם בגלל התחזקות הכוכבים אל מול המאמן ב-NBA, עניין שכבר נגענו בו לא פעם. זה משאיר בתמונה את נציגי דור הביניים והדור הצעיר, שנמדדים בעיקר ביכולת להוציא הרבה ממעט. זאת הדרך העיקרית להתקדם אל הקבוצות הגדולות שמתחרות על האליפות באופן כמעט קבוע.

אז מי מאמן מספיק טוב לקחת אליפות כבר היום, ומי יכול לעשות את הקפיצה הגדולה לעמדת המאמן הטוב בליגה בשנים הבאות? טוב ששאלתם. בעניין המאמן הכשיר היום זה פחות בעיה, אבל להמר על המאמן הענק הבא זה לא יותר מירייה באפלה. נסכם את זה ככה: אני אשתעשע בזהויות אפשריות מתוך המאמנים הפעילים כיום בליגה, ואתם לא תשימו על זה כסף. הולך?

הוותיק: גרג פופוביץ', סן אנטוניו. מאמנים ב-NBA נחלקים לשני סוגים מובהקים. הראשון כולל את אלה שבונים מדי שנה פורמט שיתאים לשחקנים העומדים לרשותם, ומחלצים מהם את המיטב. פה ושם יהיו להם עונות גדולות, אבל קשה מאוד לשמור על עקביות בתכנון עבודה כזה. הסוג השני הוא מאמנים שרצים לאורך שנים עם אותה תבנית ומחפשים שחקנים שמתאימים לה, ואז מוצאים את הדרכים להפיק מהם את המקסימום.

"כן, אתה מאומץ"(צילום: רויטרס)

בקרב המאמנים מהסוג השני, שגם פיל ג'קסון נמנה איתם בעבר, גרג פופוביץ' הוא המאמן הטוב ב-NBA כיום - ולו משום שג'קסון, ג'רי סלואן ולארי בראון (המנטור שלו מאוניברסיטת קנזס) כבר לא בסביבה. האישיות של פופוביץ', היכולת להנהיג מערכת ולהשתמש בשיטת משחק קבועה וארבעת התארים שצבר, הופכים אותו לטוב מבין המאמנים הפעילים ואת סן אנטוניו למועמדת לאליפות. כרגיל, צריך להוסיף לזכותה ולזכותו.

הניגוד בין דמותו כלפי חוץ לדמותו בעיני שחקניו הוא אחד הדברים שמייחדים את פופוביץ' יותר מכל. הוא עוקצני, חד ולעיתים חסר סבלנות בראיונות לנציגי התקשורת, אבל אין כמוהו עוגן לשחקנים. הם מצידם אוהבים אותו כל-כך שגם כשהם מסיימים חוזה ונפתחת בפניהם הזדמנות לעזוב את המועדון, הם מעדיפים להישאר ולעבוד תחת המאמן שעובד עם הספרס ברצף מאז 1996.

הוא מצליח לגבש את כולם סביב הכוכב שלו, טים דאנקן, פעם בצורת מגדלי התאומים עם דייויד רובינסון, ופעם במודל שלושת הגדולים עם מאנו ג'ינובילי וטוני פארקר. פופוביץ' גם מפיק יותר מאחרים משחקנים בינוניים; עד כמה הם באמת כאלה אפשר לדעת רק בהמשך הקריירה שלהם, כשהם עוברים לשחק תחת מאמן אחר במקום אחר.

פופוביץ' בן 63, ומדברים על פרישה אפשרית שלו יחד עם טים דאנקן (36) בבוא הרגע. נותר רק לתהות מתי יגיע הרגע הזה, כי חשבון פשוט מעלה שבכל הנוגע לתארים, גדול כמו ג'קסון הוא לא יספיק לצאת בעונה עד שבע העונות הקרובות.

המתמיד: טום תיבודו, שיקגו בולס. מאמן השנה ב-2011 לקח את הבולס בעונה שעברה ל-20:62 בעונה הסדירה ול-7:9 בפלייאוף. המאזן שלו במשחקי הבית, 5:36, היה הטוב בליגה. זה מספיק להכניס אותו לשורט-ליסט של היכולים לצאת גדולים.

"תסתכל על יד שמאל, תסתכל רגע"(צילום: רויטרס)

זה לא התחיל כל-כך זוהר. במשך 21 עונות החזיק תיבודו בתפקידים מגוונים בקבוצות שונות, מסקאוט ועד מאמן הגנה. רק בהמשך, הרבה בזכות הצלחה מסחררת כאחד מעוזריו של דוק ריברס בבוסטון סלטיקס, קיבל ג'וב ראשון כמאמן מוביל בשיקגו. שם הוא בשנתיים האחרונות, ויא אללה כמה שזה מצליח לו. הנתונים שהשיג זיכו אותו במעמד של אחד ממאמני השנה הראשונה הטובים ביותר בהיסטוריה של הליגה, כולל נתון אחד שכדאי לשים אליו לב במיוחד: תיבודו שבר את שיא הניצחונות למאמן שנה ראשונה בשיקגו שהחזיק פיל ג'קסון (55 בעונת 1989-90).

גם העונה הגיע תיבודו בן ה-53 לפלייאוף מהמקום הראשון במזרח, לפני הלברונים של מיאמי, אבל נכנע לפציעות של דריק רוז ושל ג'ואקים נואה. אבל לקבוצה של תיבודו, שקיבץ שחקנים טובים וקשוחים סביב רוז, צפויות עוד כמה עונות טובות. מוזר לומר על מישהו שעושה את העונה ה-23 שלו בליגה שיש לו עתיד ורוד, אבל כמו שזה נראה כרגע, מובטח לו התפקיד בשיקגו לזמן רב. ואם לא שם, בוודאי תבוא הצעה טובה אחרת.

המוביל: מייק בראון, לוס אנג'לס לייקרס. אין לו אליפות, אבל יש לו תואר מאמן השנה ב-2009 ותחנות מעניינות ברזומה: עוזרו של גרג פופוביץ' בסן אנטוניו, ומאמנם של לברון ג'יימס בקליבלנד ושל קובי בראיינט בלוס אנג'לס.

"ותחכה בש.ג עד שיבואו להחליף אותך"(צילום: רויטרס)

בראון הגיע ללייקרס כמחליפו הישיר של ג'קסון, והבחירה בו כשלעצמה מראה שהוא סומן להוביל את הלייקרס לשלב הבא - העידן שאחרי בראיינט, שבקרוב יחגוג 34. אומרים, אגב, שהימים האלה לא כל-כך קרובים כמו שנדמה. בראיינט חתום לשנתיים נוספות תמורת 58.3 מיליון דולר, ובואו לא נבלף אף אחד: עד שלא יעבור את מייקל ג'ורדן ברשימת קלעי כל הזמנים, הוא לא יפרוש גם אם יצטרך לשחק על רגל אחת. נכון לסוף אפריל היה ביניהם פער של כ-2,800 נקודות. זה משהו שקובי יכול לסגור בעונה וחצי טובות.

בראון (42) אמנם נפל עם קליבלנד בגמר 2007, וגם בשנים שהיה בידיו המאזן הטוב ביותר בליגה (2009, 2010). ובכל זאת הוא אחד ממאמני ההגנה הטובים ב-NBA. המאזנים המצוינים שהשיג עם קליבלנד - שהייתה קבוצה בינונית מאוד אם ננטרל ממנה לרגע את לברון - מרשימים מאוד. לזכותו עומדת גם היכולת להפוך כוכב תרנגולי כמו לברון ג'יימס לשחקן שהתמודד על חמישיית ההגנה של הליגה בכל עונה.

בלייקרס הוא פותח דף חדש אחרי שפוטר מהקאבס וישב בבית. מעניין לדעת אם הוא כאן לשנים רבות או רק כמאמן-מעבר שיפסע עם הקבוצה במדבר עד שבראיינט יתייבש, ולא יבוא איתה בשערי הארץ המובטחת עם סגל צעיר יותר שיכול לזכות באליפויות. מה שבטוח, הסוויפ שחטף מאוקלהומה סיטי בחצי גמר המערב לא הועיל לו ולמעמדו.

השומר: ריק קרלייל, דאלאס מאבריקס. עוד מאמן שנה ב-NBA שעשה את זה כמו תיבודו בעונתו הראשונה כמאמן. לקרלייל (52) זה קרה ב-2002 עם דטרויט פיסטונס שממנה פוטר בהמשך. הוא התגלגל לאינדיאנה והוביל אותה למאזן הטוב בליגה ב-2004, וגם אז, כמו בדטרויט, סימן ההיכר של הקבוצה היה הגנה. בשנים האחרונות הוא עשה עבודה מצוינת עם דאלאס, כולל זכייה באליפות בעונה שעברה.

"אין מה לעשות, זוגיות זו עבודה קשה ויומיומית"(צילום: רויטרס)

אף על פי שאיבד את קארון באטלר, הצליח קרלייל לבנות קבוצת הגנה סולידית גם עם נוביצקי, שמשחק בעיקר בצד השני של המגרש. הוא עשה את זה סביב ג'ייסון קיד, דשון סטיבנסון וטייסון צ'נדלר, כדי לרשום לעצמו אליפות שנייה בקריירה. ככה הוא הוציא את נוביצקי מהבור של הכוכבים הגדולים שסיימו קריירה בלי אליפות, וגם הפך אותו משחקן רך יחסית לאחד שחושף שרירים ושיניים ובורר טוב יותר את הזריקות שלו. חלפה שנה, ובפלייאוף העונה התהפך הכל; המאבריקס חטפו 4:0 מאוקלהומה סיטי בסיבוב הראשון. ולמרות זאת, ריק קרלייל בהחלט ניצב בעמדת מוצא נוחה להמשך קריירה של מאמן מצליח.

התוקף: סקוט ברוקס, אוקלהומה סיטי. גם סקוט ברוקס היה מאמן העונה (2010), ובשנים האחרונות הוא עסוק בלשפר את מרקם השחקנים הצעיר והמצוין שלו לטוב ביותר במערב ואולי גם בליגה כולה.

כשחקן עבר ברוקס בין שבע קבוצות שונות בליגה על פני 10 עונות, וישב בקצה הסגל של יוסטון רוקטס באחת מהאליפויות שלה באמצע הניינטיז. מה שהחל כעבודה זמנית במקום פי-ג'יי קרליסימו ב-2008, הפך למשרה קבועה ולעונה ראשונה מאוד לא מוצלחת, בהתחשב בסגל הדליל מאוד שהתקבץ באוקלהומה סיטי. בזכות התמיכה שקיבל מאנשי המועדון הוא עבר לשיפור מיידי, ורשם שתי עונות רצופות עם יותר מ-50 ניצחונות בכל אחת.

בניגוד למרבית המאמנים שכאן מסביבו, ברוקס מבסס את הסגנון שלו על התקפה בעזרת שחקן מדהים, קווין דוראנט. ומעל הכל, ברוקס נהנה מיכולת מוכחת לשפר ולקדם כישרונות צעירים כפי שעשה עם ג'יימס הארדן, ראסל ווסטברוק וסרז' איבאקה. לפרקים, ואפילו נרחבים, הקבוצה שלו נראית הכי טובה בליגה. ובעברית מדוברת: רואים שיש מאמן על הקווים.

המגבש: דוק ריברס, בוסטון סלטיקס. ריברס עובד בבוסטון מאז 2004, זכה איתה באליפות ב-2008 ונבחר למאמן השנה ב-2000 כשעוד היה חלק מאורלנדו מג'יק. בעברו היה פוינט-גארד הגנתי, ולקח את האופי הזה גם לעמדת המאמן. כמו קרלייל ותיבודו, גם הוא נבחר למאמן השנה בעונת האימון הראשונה שלו.

ריברס (51) הצטיין ביכולת לגבש קבוצות, להכניס כוכבים לשיטה, וגם ידע להוציא הרבה ממעט בימיו כמאמן אורלנדו (41 ניצחונות ב-2000 עם דרל ארמסטרונג ככוכב הקבוצה).

אלא שבשתי העונות האחרונות הוא ספג מכות: כשאיבד את המעוז ההגנתי קנדריק פרקינס לטובת אוקלהומה, וכשנפרד מעוזרו תיבודו לטובת הבולס. הגנת הסלטיקס אינה קשוחה כשהייתה בלי שניהם, שלא לדבר על הרגליים המזדקנות של השחקנים המובילים שלה.

שורה תחתונה? האיש קשוח וברוב הזמן יודע להשיג את הדברים שהוא רוצה, בדיוק כפי שהגיע העונה עם הזקנים שלו לגמר המזרח. אין סיבה לפקפק ביכולותיו של ריברס לרוץ קדימה כמאמן בבוסטון שתתנער ותציג סגל צעיר יותר, או בקבוצה אחרת. אבל עם כל הכבוד לו ולכל האחרים שהוזכרו כאן מסביב, אי אפשר לענות ברצינות על השאלה מי יהיה פיל ג'קסון הבא בלי להזכיר את השם הבא והאחרון ברשימה הזאת.

הפורש: פיל ג'קסון. הוא אמנם פרש, אבל עדיין נמצא בסביבה. אנדרו ביינום מתקשה? ג'קסון מרגיע את העיתונאים המוטרדים ומספק ציטוטים. רע ומבאס ללמאר אודום בדאלאס? ג'קסון מדסקס איתו על המצב וממליץ על מדיטציה. בינתיים הוא נהנה עם שבעת נכדיו, מזמין את כל המשפחה לפארק הלאומי יוסמיטי, מביט בים מחלון ביתו בפלאיה דל ריי ואוכל במסעדות קטנות באל סגונדו.

"אני לא רואה את עצמי חוזר לאמן", הוא אומר, ומיד מסתייג: "אם כי אף פעם לא אמרתי לא ואי אפשר לדעת. כרגע אין בי תשוקה ואני לא מתגעגע לזה, אבל מפעם לפעם אני מרגיש כאילו אני חייב להכניס את האצבע לתוך השקע כדי לקבל זרם חשמלי ולהרגיש את נפלאות החיים".

הוא אמר דברים דומים אחרי הפרישה הראשונה וחזר, ואחרי שדיבר על פרישה שנייה ונשאר. הפעם, אם וכאשר, זה יהיה קשה יותר. ג'קסון עבר השתלות של מפרקי ירך, הוא כבר בן 66, והנסיעות ברחבי המדינה לא יקלו עליו. מצד שני בכלל לא אתפלא אם הוא יעשה את טריק הפרישה הרגיל שלו, ופתאום יצוץ איפשהו, יאסוף עוד שתי אליפויות, ויגדיל את הפער בינו לבין כל מאמן אחר ב-NBA למונחים בלתי מדידים.

"טוב להיות המלך", נאמר ב"ההיסטוריה המטורפת של העולם", אבל מל ברוקס לא נדרש לצד השני של המשוואה: קשה להפסיק להיות המלך. בטח אם הכתר שלך משובץ בחוזה של מיליוני דולרים.