הכישלון אינו יתום

ככלל, במדינות מתוקנות, מעבר למושגים המשפטיים של "חוקי" או "לא חוקי" יש גם מערכת של כללים שעוסקת במה ש"ראוי ו"לא ראוי" ובמה שתקין או לא תקין, בתחום האפור. זו תרבות שלטון. כאשר איש ציבור מקבל סמכות, הוא לא רק מקבל כוח ושררה, הוא מקבל בצדם גם אחריות. ולכן גם מקובל השימוש במונח של לקיחת אחריות. אנחנו נותנים סמכות לאנשים שפועלים בשמנו ולמעננו וכאשר מתגלה כשל בתפקודם או אף במשרדם, יש לצפות שייקחו אחריות. "קבלת אחריות ציבורית לפעולות הנעשות על ידי נבחרי ציבור היא אכן מרכיב חשוב של חוסן של חברה דמוקרטית" - מילים אלה לא נכתבו על ידי מבקר המדינה. כתבה אותן ועדת וינוגרד, שחקרה את הכשלים של מלחמת לבנון השנייה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

הקיץ של השכונות / שלמה קראוס

שינוי שיטת הממשל - זה לא רק עניין לגברים / חנה הרצוג ונעמי חזן

על כן רבות הדוגמאות של שרים בעולם ש"שמים את המפתחות" במקרה של כשל משמעותי - לא בהכרח כשל אישי - אלא פשוט משהו לא תקין שקרה "במשמרת" שלהם. כך היה למשל עם פרסום דו"ח על התרסקות מטוסו של נשיא פולין שבעקבותיו התפטר שר ההגנה הפולני. כך היה אף באוקראינה, שם נהרגו 46 בני אדם לפני עשור בהתרסקות מטוס סוחוי במפגן אווירי. מפקד חיל האויר ושר ההגנה עזבו את תפקידם. אסון הרכבת במצרים הביא להתפטרותו של שר ההגנה, ואפילו אסון הצונאמי ביפן, הביא לאחר חמישה חודשים להתפטרות ראש הממשלה. לא חראקירי, רק התפטרות.

נדמה שאצלנו הנורמה של לקיחת אחריות חלשה במיוחד, בלשון המעטה. נדמה שאצלנו קבלת סמכות, אין פירושה קבלת אחריות בצדה. וכאשר אין נטילת אחריות, הציבור מחפש תחליף: ש"מישהו" יחייב השר להתפטר מתפקידו. שתהא "הטלת אחריות". אנחנו מזהים את הוואקום בתחום התרבות השלטונית, בתחום האחריות הציבורית ומבקשים למלא אותו - באמצעות מישהו שיש לו "כוח", שיניים" או "חרב". ולמי יש כוח כזה? לראש הממשלה, לבתי המשפט ולוועדות חקירה. ראש הממשלה מוסמך להעביר שר מכהונתו, על פי חוק יסוד: הממשלה. הוא לא הפעיל סמכותו זו בפרשת הכרמל. בית המשפט העליון חייב בעבר ראש הממשלה לפטר שר, אולם זה היה רק במקרה שהוגש נגד השר כתב אישום.

השרים מחפשים מחסה

לא הוקמה ועדת חקירה כדי לחקור את אסון הכרמל, ואף לא הוקמה ועדת בדיקה ממשלתית, אולי משום שידוע כי ועדות אלה מחזיקות בידן חרב של "המלצות אישיות" גם נגד שרים. אף גוף מאלה שבסמכותם "להטיל" אחריות לא פעל כאן ועל כן נוצר ואקום. את הוואקום הזה ביקש מבקר המדינה למלא. הכישלון איננו יכול להישאר יתום, כתב המבקר בפתיחת הפרק שדן באחריות השרים והממשלה. העובדה כי עולם כמנהגו נוהג ואין לקיחת אחריות אחרי אסון הכרמל, הביאה כנראה את המבקר לכתוב פרק מיוחד על המושג אחריות, ולתבוע מושג חדש של "אחריות מיוחדת": אחריות שהיא נמוכה מן האחריות האישית, אך גבוהה יותר מן האחריות המיניסטריאלית. מעין דרגת ביניים. המסר של המבקר הוא כי די להתחמקות. די לנוהג של השרים "להסתתר" כדבריו, או "לתפוס מחסה" בחיקה החמים של האחריות המיניסטריאלית, שהיא מעורפלת, מופשטת, ואין בצדה סנקציה אופרטיבית של "לקיחת אחריות".

המבקר לא הטיל על השרים אחריות אישית. ספק אם מוסמך לעשות כן וספק אם ראוי שייעשה כן. המבקר כן קובע את הרף המצופה מהתנהלותם של שרים בממשלה. כיצד ראוי שהם יפעלו. לא רק תפקיד "ממוצע" או סביר". אלא רף גבוה יותר, המחייב את השר לכונן סביבה מקצועית סביבו, להיות קשוב לסוגיות שעל סדר היום, עירני להתפתחויות ולשינויים. במילים אחרות, המבקר מדבר על האתיקה של חברי הממשלה ועל מעורבותם בעניינים המקצועיים שבאחריות משרדם. אלא, שלחברי הממשלה אין כללי אתיקה או קוד אתי מגובש, המפרט את העקרונות והכללים שאמורים לעמוד בבסיס התנהלותו של שר.

לפני ארבע שנים הגישה ועדה ציבורית (בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט שמגר, בה ישבו גם הפרופסורים אסא כשר וגבי שלו), הצעה לכללי אתיקה לחברי הממשלה. יש בהצעה גם אחריות וגם סנקציות. עד היום לא אומץ הדו"ח על ידי הממשלה. מומלץ אפוא לנער את האבק שהצטבר על הדוח. אולי דו"ח אסון הכרמל, מעבר לציפייה לתיקון הליקויים והכשלים החמורים שהתגלו, יהיה גם בבחינת "טריגר" להשלמת הקוד האתי לחברי הממשלה.

פרופ' סוזי נבות, מומחית למשפט חוקתי ופרלמנטרי מבית הספר למשפטים, המסלול האקדמי המכללה למינהל

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il