הבת שלי דוגמנית? אין סיכוי!

"אמא, את לא מאמינה", היא מסמסת לי, ככה סתם באמצע היום, "מהיום טל דוגמנית".

"מה???", אני מסמסת חזרה, "על מה את מדברת?".

"היא משתתפת בקמפיין של חברה ידועה", היא כותבת לי, "אני גם יכולה?".

"כן, בטח!", אני שולחת בחזרה, בתוספת סמיילי מחייך.

הטורים האחרונים של נירית צוק בערוץ הורים :

"איזה כוסית את, באמא שלי"

לרגל אחרי הילד בפייסבוק: זה בכלל עוזר?

סתם פאן? כשדור הריטלין פוגש את "האח הגדול"

הדלק יקר? אז תפסיקו להסיע את הילד לכל מקום

בצהריים הילדה מגיעה הביתה כולה רוח וצלצולים. "אני לא צחקתי", היא אומרת, "טל אמרה שמחפשים אצלה בסוכנות דוגמניות בגיל שלנו. היא נתנה לי את מספר הטלפון שלהם, ואני רק צריכה שתתקשרי ותרשמי אותי. נו אמא, את מתקשרת?".

אני מביטה בה, מנסה להבין אם היא מדברת בצחוק או ברצינות. ואז אני קולטת שלא רק שהילדה רצינית עד אימה, היא גם משוכנעת שהדוגמניות הן הסינדרלות של המאה ה-21. מבחינתה יום עבודה של דוגמנית הוא בעצם יום פינוק שבו מלבישים אותה, מסרקים אותה, מאפרים אותה והיא עומדת בתנוחות שונות ומצטלמת. בערך כמו מה שהיא עושה בבית, רק שפה מכרכרים סביבה. ויש, מבחינתה, גם רווח משני: המעמד החברתי נוסק לגבהים אחרי שהסטטוס שלך הופך לדוגמנית, אפילו אם בסך הכול השתתפת בקמפיין אחד.

אולי פשוט נכניס ילדים לבית "האח הגדול"?

כשאני מבינה שזה המצב, אני מנסה לגייס לטובתי את ההיגיון. בפשטות אני מסבירה לה שדוגמנות, בניגוד למה שהיא חושבת, זו דווקא עבודה קשה. דוגמניות קמות מוקדם מאוד בבוקר, עומדות על הרגליים (לפעמים על עקבים גבוהים) במשך שעות ארוכות ומצטלמות לעתים בתת תנאים (בגדי קיץ ביום חורפי/ אינספור פוזות תחת השמש היוקדת ביום שרבי). לכך אני מוסיפה את היחס מצד הצלמים, שלא מגלים בהכרח פרגון יתר או חביבות מינימלית. כולנו הרי מכירים את הסיפורים האלה, אבל הילדה שלי משום מה לא מתרגשת מהם. לא מעניין אותה כלום. היא רק רוצה שארים טלפון ואברר האם באמת נחוצים בקמפיין הזה דוגמנים נוספים.

ההיגיון לא עוזר. היא ממשיכה לעמוד על שלה כנגדי. האפרוחית הקטנה הזו, שרק אתמול למדה לדבר, מסבירה לי בטון מלא פתוס איזו טעות גדולה אני עושה בכך שאני בכלל מתלבטת בנושא. מצד אחד, אני שמחה לראות אותה כך, משוכנעת כל כך בצדקתה. ומצד שני, עולה בי התהייה מדוע יותר ויותר נושאים שטחיים תופסים מקום נרחב בחיי ילדינו? האם אנחנו מחנכים אותם לראייה כזו שטחית? או שאולי זו החברה שלנו שמכוונת את ילדיה להתעניין בנושאים בגובה הדשא, ובתוך כך נותנת להם להרגיש שהכול אפשרי?

הרי בזמן האחרון ילדים בכל הגילים הפכו למוצר תקשורתי מבוקש: ילדים מבשלים, ילדים מזמרים, חסר רק שמישהו יחשוב על הרעיון הגאוני להכניס ילדים ל"אח הגדול" או לשלוח אותם ל"הישרדות". בואו נשים דברים על השולחן: אין ספק שהילדים מוכשרים ואין ספק שהורה שעומד במצב כזה מאמין שהוא עוזר לילד שלו ומקדם אותו. ומצד שני, מה לגבי תפקידנו כהורים להגן על הילדים?

עולם השואו ביזנס הוא עולם עוצמתי. מצד אחד הוא ממכר: המצלמות המתקתקות, תחושת ההכרה של הקהל, הידיעה שאתה נפגש עם אנשים מוכרים. ומצד שני, יש בו המון תחרותיות ועבודה קשה שלא באה לידי

ביטוי ברגע שהמצלמה פועלת. ילד שנקלע לעולם כזה מאבד את התום, את הילדותיות שלו, וברוב המקרים הוא עדיין אינו מעוצב נפשית כדי להפוך לסלב ולהיות מפורסם. ואם מתבגר נכנס למקום כזה הוא לגמרי הולך לאיבוד. כי בנוסף למה שקורה לו ביומיום, בין היתר התחרותיות של להיות מקובל, השינויים הגופניים וההורמונליים, מצבי הרוח, הרצון למרוד - הכול מקצין עוד יותר. ילדים לא יכולים להבין את זה, הם רק ילדים. אבל ההורים שלהם יכולים.

אני קוראת לילדה ומסבירה לה שכל החיים לפניה. אם היא תרצה להיות דוגמנית כשהיא תגדל היא מוזמנת. בינתיים הדברים החשובים הם הציונים שלה, החברים, ושיהיה לה טוב. היא מקשיבה - אבל לא מרוצה. היא כועסת, רצה לחדרה, ולסיום טורקת את הדלת בטריקה רמה. בניגוד למנהגי לרוץ אחריה ולהגיד לה שאצלנו בבית לא טורקים דלתות, הפעם אני מחייכת. אני מרגישה שלמה לגמרי עם ההחלטה.

הכותבת היא מייסדת ומנהלת פורטל "עשר פלוס", מגזין אינטרנט חדש וייחודי שעוסק בגיל ההתבגרות