הג'יהאד הליברלי

"מה זה ההתבטאויות האלו? פנאט חשוך שכמוך! צריך להרחיק אנשים כמוך מחברה מתוקנת, איש קטן, מרושע וטיפש".

הסערה האחרונה שחוללו ההתבטאויות של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי הביאה אותי להרהר על ערכים עליונים: החירות וחופש הביטוי, חופש המחשבה וחופש הפולחן. בתקופות קדומות בהיסטוריה הערכים הללו לא באו לידי ביטוי בצורה הראויה, ולעיתים אף נרמסו ברגל גסה. בראשית העת החדשה היה העולם עד לניצני פריחה של אידיאולוגיית הליברליזם שהעלתה על נס את עליונות ערך חירות האדם. לאחר מכן, מתוך מסגרת ההגות הליברלית וההומניסטית, פיתח הפילוסוף ג'ון לוק את רעיון זכויות האדם, לפיו כל אדם זכאי לזכויות אדם, מעצם היותו אדם.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

בין סדום לסוסיא. על כיבוש ואפליה / ישי רוזן-צבי

לייבש ולתלות. שיטת החנק של האוצר / אמנון פורטוגלי

כיום ניתן לומר שההכרה בערכי זכויות האדם השתלטה לחלוטין על כל המרחב הציבורי והפרטי. אין ספק שבמבחן התוצאה, ידם של רעיונות זכויות האדם נמצאת על העליונה לעומת הרעיונות הקוטביים להם. היוצרות לא רק התהפכו, אלא אף יצרו בעיה נוספת, קשה לא פחות.

האבסורד הגדול מתברר

אדגים את דבריי: איך הייתם מגיבים למשמע אדם שמישיר אליכם מבט ואומר לכם את המשפטים הבאים ללא התרגשות?

לדעתי:

1. הומוסקסואליות היא מחלה קשה.
2. אשה צריכה להישאר בבית עם הילדים, לגדלם ולטפח את הבית, ולא לצאת לעבוד.
3. בכל הקשור לקביעת ההחלטות בתא המשפחתי, הגבר הוא שצריך להחליט.
4. הפלה זה רצח.
5. לבישת בגדים חושפניים היא זילות לגוף ולאדם הלובש אותם.
   

ודאי חלק ניכר מאוד מהקוראים יזעקו חמס לנוכח האמירות הללו. מי שיעז לומר את הדברים יוכרז קבל עם ועדה כאדם חשוך, פנאט, טיפש, ועוד שלל "מחמאות". אם הוא נושא בתפקיד ציבורי, נראה שיתנהל מסע צלב לפיטוריו.

והנה מתברר לו ביתר שאת האבסורד הגדול. השמרן עשוי לומר שאם הוא רוצה לחשוב שהומואים הם אנשים חולים, זכותו לחשוב ואף להתבטא כך, כל עוד איננו פוגע פיזית באיש. האם אסור לאדם להחזיק בדעות הללו? האין לאדם חירות מחשבתית להסיק ולומר את אשר על לבו? מה עם חופש הביטוי שאבירי זכויות אדם מפמפמים על חשיבותו חדשות לבקרים?

דומה שהגולם קם על יוצרו. כיום המחנה הליברלי שומט פעם אחר פעם את הקרקע שעליה הוא עצמו נוסד. אנחנו עדים להתקפות קשות נגד "התבטאויות חשוכות ופרימיטיביות" שיוצאות מפיהם של אי אלו שמרנים. נוצר מצב מזוויע שבו אסור לחשוב או להתבטא נגד עקרונות ליברליים. איך הגענו למציאות שבה אלו שזעקו במשך שנים רבות ליישום חופש הביטוי, הפכו לדיקטטורים הכי גדולים, ולסותמי הפיות הקיצוניים ביותר?

המהפכה הליברלית כשלה

יסוד הבעיה מונח בהיקף התמיכה שרעיונות מסוימים זוכים לה במרחב הציבורי. בימי הביניים, הרעיונות השמרניים הקיצוניים היו המיינסטרים, וכל חריגה מהם הייתה מרעידה את אמות הסיפים וגוררת התקפה חריפה נגד החורגים. כיום המצב הפוך והרעיונות הליברליים הם המיינסטרים. כל חריגה מהם (דוגמת התבטאויותיה של אנסטסיה מיכאלי) גוררת תגובה חריפה שגובלת בפגיעה קשה בחופש הביטוי והמחשבה. אם נשאל מושגים מהמרחב הפוליטי, נראה שהגורם לבעיה הוא "עריצות הרוב". כשהרוב איתך, אתה מדכא דעות השונות משלך.

המהפכה הליברלית בנושא חופש הביטוי וחירות המחשבה לא רק שכשלה, אלא הוסיפה נדבך חמור הרבה יותר: היא ציירה מציאות חולה כמציאות מתוקנת. בו בזמן שאבירי חופש הביטוי מתנהגים כאחרוני סותמי הפיות, נוצרה במרחב הציבורי תחושה שחופש הביטוי והמחשבה מקודמים ומתחזקים. ולא היא! בדיוק ההיפך קורה. וידוע שהחולה המסכן ביותר הוא זה שחושב שהוא בריא. ואחתום בדבריו של הפילוסוף הצרפתי פרנסואה מארי ארואה, הידוע כוולטר: "אינני מסכים עם מילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם".

שי כהן, סטודנט למדעי החברה והרוח באוניברסיטה הפתוחה מירושלים, מראשי תנועת אור חדש לתרבות פוליטית תקינה בישראל.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il