אני שבוי של מצרים בשדרות

ארבע אזעקות ו-16 "נפילות" שזעזעו את קירות הממ"ד החל מהשעה 6:30 בבוקר יום שבת, לא ממש הפרו את שגרת יומם של תושבי שדרות ועוטף עזה. רבים לא שמו לב: מאז יום שלישי נורו כבר יותר מ-140 רקטות ופצצות מרגמה לעברנו, והאיום - כמו הצורך להישאר בקרבת מרחבים מוגנים - רק מתגבר. למה לא שמו לב? כי מישהו החליט שהסכנה לחיי התושבים כאן חשובה פחות מהסכנה לעורר את רוגזם של "האחים המוסלמים" במצרים.

אינני כופר בצורך ובהגיון לשקול שיקולים אסטרטגיים. מנהיגי המדינה מחויבים לראות התמונה המלאה. פצועים בהתקפות הטילים, בכיים של ילדי עוטף-עזה המפוחדים לשמע הפיצוצים, חרדת האמהות הממלטות את ילדיהן לחדר הביטחון. המצוקה שלי כאשר אני מתעורר מוקדם בבהלה ומרותק לממ"ד בבוקר שבת, מתוח ומצפה לבאות, אינה יכולה לשמש שיקול יחיד בהחלטה כיצד להגיב על הירי המתמשך, אבל על המסקנה המתבקשת אני חולק.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מאבק הרפואה הציבורית קורא לך. מכתב לדני רופ / יעל גזית

שמור אותי מאוהביי / שלי (שם בדוי), יו"ר העמותה להסדרת הזנות בישראל

במקום פגיעת הקסאם. צה"ל מגיב באיפוק (צילום: זאב טרכטמן)

כדאי לשים לב לעובדות הבאות: מערכת כיפת-ברזל מעניקה הגנה חלקית בלבד לתושבי עוטף-עזה ושדרות. טילים קצרי-טווח כאלו הנורים לעברנו מיורטים לעתים רחוקות. יש לי סיבה לחשוד שגם פוטנציאל הנזק של הטילים מהווה שיקול בהפעלת המערכת: כיפת-ברזל מתמקדת בעיקר בטילים גדולים יותר מסוג קטיושות, גראד ודומיהם. אבל די בקסאם אחד, פרימיטבי מבחינה טכנולוגית, ומוגבל בראש הנפץ כדי להרוג ולפצוע. המציאות כבר הוכיחה זאת.

לזה חשוב להוסיף שהפצוע שנפגע בבוקר שבת שהה במיגונית בעת פגיעת הטיל. זה לא מנע את פציעתו. אותי זה לא מפתיע. הממ"דים, המיגוניות הפרושות בעיר, והמרחבים המוגנים מעולם לא סיפקו הגנה מלאה. כן, אי אפשר למגן את ישראל כתחליף למלחמה נחושה בארגוני הטרור. זאת לא רק מדיניות שגויה, זאת גם מציאות בלתי-אפשרית. שנסתגר בבתים? שנימנע לחלוטין מיציאה לרחוב? אולי נעביר את כל שדרות למפלס תת-קרקעי ממוגן?

מעל הכול בלט השבוע הריסון בתגובות צה"ל לירי. מישהו כנראה החליט שכושר הספיגה שלנו צריך לשמש קורבן על מזבח אשליית היחסים עם מצרים. מצרים החדשה, זאת שבקרוב תישלט על-ידי "האחים המוסלמים", תומכי חמאס. גורמים בצה"ל צוטטו השבוע כמי שביקרו את תגובתה המאופקת של ישראל. כן, חמאס מרגיש שידו על העליונה בסבב הזה, כאשר הוא מבחין שישראל מגיבה בקול ענות חלושה.

תוך שעות עשוי להתפרסם שמו של נשיא מצרים הנבחר. ישראל מקווה שיהיה זה אחמד שפיק, משרידי משטר מובארק. מנהיגי ישראל בוודאי מאמינים שבחירתו תבטיח את שמירת יחסי השלום. הם חוששים אולי מהבערת הגזרה, שעשויה להשפיע על דעת הקהל והממשל במצרים. כדאי להזכיר להם, שגם בתקופת "יקיר-ישראל" מובארק, לא פעלה מצרים למנוע הברחת כל אותם טילים ואמצעי-לחימה, המשמשים היום להתקפות נגדנו. דווקא בגלל האפשרות שמועמד "האחים המוסלמים" יזכה בבחירות, ישראל חייבת להבהיר שחיינו אינם הפקר, וההגנה על גבולותיה תיעשה ללא פשרה.

רגע לפני שהמצב הופך למציאות בלתי נסבלת, צריך להבהיר למקבלי ההחלטות: אנחנו לא "עובדים" אצל אחמד שפיק. אל תהמרו על חיינו.

איקי אלנר, מייסד המכון למנהיגות בשער-הנגב/שדרות

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il