"ויקטור ומאשה": הישרדות בגרסה הסובייטית

כמו לכל גלי ההגירה לפניו, גם ליוצאי ברית המועצות משנות ה-70 המוקדמות, הציעה המולדת החדשה פיתוי מרהיב: תבואו, אמרה, ותחוו כאן חירות, מחשבה ומעשה, לכידות אתנית וחברתית, ואולי גם סיכוי זעיר לרווחה כלכלית. כרגיל, על המחיר לא נאמר דבר, אולי בגלל הקושי העצום שמהגרים וארץ האבות גם יחד  - אינם יודעים עדיין לאמוד אותו: אבדן ה"אני" התרבותי, הלשון, אורחות החיים, מטען הזהות של היחיד - שאינו יכול להסתדר יפה במכולה כמו רהיטים מארץ-שם. שניים מן המהגרים הללו  - בדיונים, אבל מדוייקים עד כאב - הם גיבוריו של הרומן החדש והנפלא של אלונה קמחי, "ויקטור ומאשה".

• אמנות מהחניון: "מטאטא וסיפורים אחרים "
• אלכסנדר המון מקצר: "אהבה ומכשולים אחרים "
• מה היה יכול לקרות: "האיש במצודה הרמה " 
  

הם אחים, הם בני-עשרה והם לפותים זה בחייו של זה מתוך כורח ביולוגי וביוגרפי גם יחד, שכן הוריהם שעמם הגיעו לארץ, נהרגו בתאונת דרכים בעת שנסעו במכונית החבוטה אותה קיבלו במתנה ממיטיבים מקומיים, ותיקים, נדיבים וחדורי להט לקלוט עלייה.

"ויקטור ומאשה". רגעים מסוכסכים בין זיכרון לשגרה (עטיפת הספר)

המוות ופירוק המשפחה מחוללים כאוס: פנימיה וקיבוץ, הפרדה כפויה ואבל, התרסה ופריקת עול, כעס שאין לו שיעור המעורב בייסורי גדילה. מאשה חזקה ופריכה מכפי שנותיה, אוצרת סוד ומפלרטטת עם אופציות קיצוניות לגילה - סמים קלים שמשיכתם עצומה, אלכוהול שמכאיב לגוף אבל מרדים את הנפש הדוויה, גניבות מן הסופר פה ושם, רק לשם ההוכחה שאפשר להמשיך ולהתריס בלי פגע.

ויקטור, האח הצעיר, פגיע ושביר בהרבה בעיניה של מאשה, וכך הוא נידון להיות זה שמגוננים עליו בכוח וזה שחייב להפגין חולשה, גחמנות, ניתוק ואנוכיות כדי להצדיק את מעמדו כילד לא-יוצלח ולהנמיך את ציפיות הסביבה ממנו. הוא מנסה לפלס לעצמו דרך בארץ החדשה, ולפסל לעצמו זהות אישית מתוך קרעים וטלאים ויותר מדי אפשרויות לא נגישות שעומדות בפניו.

נשארה התרבות

אל הסבך הפסיכולוגי מתחת לריאליה של חיי האחים חודרת סבתם קתרין, שחורקת שיניים ומהגרת כדי לשמור עליהם, למרות חוסר רצונה המופגן לעשות כך בזקנתה. היא יהודיה רק על הנייר, היא מעולם לא חיבבה "ז'ידים", היא אופורטוניסטית זועפת ושורדת מדהימה באי משלה, בתוך העולם הסובייטי: מורה לצרפתית שמכורה לאסתטיקה זעיר-בורגנית שמשמשת מפלט אתי אחרון מפני ברבריות ובהמיות. העולם, לשיטתה, זרוע ברברים - כולל כלתה שלה שנספתה בתאונה ושני הילדים עליהם היא מופקדת. היא כבר זקנה, דועכת, מיוגעת אבל חדורה עמלנות אמיצה בנסיון אחרון להפוך אותם את נכדיה תרבותיים, כפי שהיא מבינה תרבות. למותר לציין שהנסיון נכשל.

זהו הרקע למסעם של שני האחים ושל קתרין, דמויות מורכבות ומלאות סתירות ויופי, אל מה שקרוי "הישראליות". אבל מהי הבריה החמקמקה הזאת, והיכן אפשר למצוא אותה?

השנה היא 1977, ועוד מעט יפזרו המפלגות מאות אלפי פתקי הצבעה בשיכון העולים ב"יישוב" שאין לו שם בספר, אחת מערי השינה חסרות הזהות, המוצפות במהגרים, הדבוקות לאחוריה של חיפה. אבל בינתיים, כבר בעמוד השני לספר מגלה אלונה קמחי ש"ויקטור ומאשה" איננו סיפור שגור על הפערים בין שם לכאן, בין מי שזה מקרוב באו לבין עולמם החדש.

הנה מה שהיא כותבת כדי להמחיש את המקום בו יתרחשו אהבות ושנאות גדולות: "על המדשאות המקריחות המפרידות בין הבלוקים רחשה פעילות יומיומית שלווה. שלוש נשים גרוזיניות כבדות גוף, לבושות בחלוקי בית, התמקמו על שמיכה שפרשו ומרטו את נוצותיהן של תרנגולות שחוטות אשר נחו לצדן בערימה לבנה, צוואריהן ארוכים שלא כדרך הטבע, מוכתמים בדם ופשוטים לאחור, כצוואריהן של בלרינות גוססות". התיאור היפהפה והאלים הזה, מסוכסך עם עצמו בין כיעור סופני לזיכרונות של יופי, בין מוות לבין אוכל, בין שלווה מדומה לגמרי, לבין שגרה שיכולה לאפיין רק את המרחב האנושי ההטרוגני שמסתתר מתחת ל"בלוק של יוצאי ברית המועצות".

הבלוק איננו בלוק אנושי, כי אם ריבוי של דוגמיות-שבטים מסוכסכות בינן לבין עצמן. הישראליות שהאחים מבקשים לאמץ לעצמם גם היא כבר לא הומוגנית. היא קרועה ומסוכסכת ולכן גם מרתקת כל כך, במיוחד כשהיא עוסקת באנשים צעירים שמדגמנים זהויות עד שאלה יידבקו בהם כעור שני. מאשה, אינטלקטואלית מורמת-מעם בעיני עצמה, צריכה לבחור  בין העילית החברתית רווית הסמים של בני כיתתה, שלפחות קוראים ספרים ומוכנים להתנסות באתגרי מחשבה, לבין חיזוריו המתישים של החייל הגמלוני מן השיכון, שמסמן עבורה גם את התיעוב וגם את הנחמה של המוכר והידוע, של "רוסית מהולה בעברית כבדת מבטא".

ובמה תבחר קתרין אם לא בהתנתקות טוטאלית מן המקום ואפרוריותו, כיעורו ודלותו? את חייה החדשים היא מנהלת בצל  ידידות עם בעלת המכולת המרוקנית שיודעת צרפתית, וכך יש לשתיהן שפה משותפת שאינה נגועה בכאבי ההגירה, ואפשרות של תקשורת שאינה מוכתמת בדעות קדומות משני הצדדים. לתוך האפשרות הזאת נכנס גם גבריאל האוטיסט, נכדה של ז'ולייט מהמכולת, שהיחסים הנרקמים בינו לבין קתרין הם משיאי הרומן, בעיני: קשיי השפה המשותפים של השניים מובילים לאלם כמעט מוחלט, ומתוכו בוקעת אנושיות בלתי-מותנית, הנוסקת לרגעים מעבר לכל פער אמיתי או מדומה בין בני אדם. אבל רק לרגעים.

נופל וקם

כל המהגרים קמים ונופלים, וקמים שוב מן החבטות שהם סופגים פה, בארץ חמדת אבות. "מכוות האור" של אהרון אפלפלד, הנובלה המכוננת בסיפורי הגירה לישראל על סף עצמאותה, הנכיחה לראשונה בעצמה את דגם המפגשים האבסורדיים בין בוני הארץ לבין החדשים, שאנוסים להתיישר על פי הדגם האידיאולוגי של הוותיקים - ויהי מה. ב"חסות" של סמי מיכאל, ובכמה מספריו המאוחרים יותר, תוכלו למצוא את המהגר הנצחי - זה שאינו יכול מלחבר לעצמו ביוגרפיה קוהרנטית מתוך השברים, זה שלעד ייטלטל בין ארץ-שם לארץ-כאן ובשתיהן לא יהיה בן בית, לפחות לא בעיני הילדים. לויקטור ומאשה יש סיכוי טוב יותר, אבל גם הם צריכים להיצרף בכורי היתוך קשים, שורפי-נשמות. האם יוותרו על הבגדים המכוערים שמיטיביהם המקומיים רוצים לתת להם, כ"מתנה לילדים עולים ומסכנים"? האם ילעגו לחסד גמלוני או שיבינו כי גם הוא חסד? קמחי בוחרת בשתי האפשריות גם יחד: גם דחייה וגם קבלה, גם בוז וגם חמלה.

הדמויות ססגוניות בשונותן ובמורכבותן, והן מובלות בספר הזה ביד בוטחת של מספרת חכמה, מיומנת ומניפולטיבית במובן האמנותי הטוב ביותר של המילה. קמחי מרעיפה על הדמויות שלה וגם על קוראיה אירוניה מהולה בחמלה כשהיא מדווחת איפה היו ומה עשו. עיניה מתמקדות בפערים בין מה שנראה לעין המקומית לבין ראייתו של מהגר. לטעמי, כאן מצוי ההישג הגדול של הספר זה - בקול הייחודי, הנדיר בעברית, שקמחי העניקה למספר.

זהו קול שלכאורה אינו נוקט עמדה במלחמת הזהויות וכמובן לא יכריז על מנצח, אבל זו לא עדות מנוכרת, כי אין דבר כזה. הלא הכותב עצמו, כמו המספר, צריך לבחור אם להיות מהגר או בן המקום. במהלך שלא יפתיע את קוראיה, קמחי בחרה בדרך שלישית ובקול יפהפה, שנון ואירוני של מספרת רוסיה, שגם היא, אם תרצו, כמעט סימפוניה של קולות.

עצמות החמלה כאן שואבות, למשל, מיחסו של דוסטוייבסקי לכמה מדמויותיו (במיוחד הנסיך מישקין ב"האידיוט"), אבל קמחי מלטפת בחמלה הזאת גם את המהגרים וגם את בני הארץ בלי הבחנה. חדותו של התיאור הריאליסטי היא לגמרי צ'כובית,

כולל העמדה (השקרית, כמובן) שצ'כוב התגונן מול העולם באמצעותה: כמספר שרק מוסר עדות.

העושר הזה בקול המספר מהדהד מכל עמוד של הספר, מכל תיאור ניטרלי לכאורה, שרווי ברבדים של זרות ומקומיות, מכל מהלך נפשי שקמחי מפרקת - אבל גם עוטפת ברחמים. אל הרגעים האלו קמחי מתייחסת בהיתממות, כאילו לא היתה מודעת בעצמה ללעג, או לאבדנה של התמימות הספרותית, שגם היא מחיר שכותבים-מהגרים משלמים כשהם עוברים מארץ לארץ, ומלשון-אם לשפת-זרים.

זהו ללא ספק רומן ההגירה הטוב ביותר שנכתב כאן מזה עשורים רבים, אבל שבחיו לא מתמצים בזה: הוא מנער קלישאות, מפרק מוסכמות ובונה עולמות במשמעת-עצמית מופתית ובחירות לשונית ותמאטית מרשימה מאוד. וחוץ מזה, אי אפשר שלא להתאהב גם בויקטור וגם במאשה, ובוודאי בקול המדהים שמוביל אותם.

"ויקטור ומאשה", מאת אלונה קמחי. הוצאת כתר 363 עמ'.