סיני פתר: "גם היום היו מוקיעים את שפינוזה"

אמסטרדם, ו' באב תט"ז. נרות שחורים, שהוצבו מול ארון הקודש הפתוח, דלקו. תקיעת השופר וקולו הרועד של רבי לוי שאול מורטרה קרא: "ברוך בנדיקטוס שפינוזה, ארור אתה בבואך, בצאתך, בשכבך ובקומך. אנו מזהירים שאיש אינו רשאי להתקשר עמו בעל פה או בכתב, לא לעשות לו שום טובה ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת או לעמוד ב-ד' אמותיו, ולא לקרוא שום חיבור שהתקין או כתב. לא יאבה ה' סלוח לו ויחולו עליו כל הקללות הכתובות בספר התורה. ימחה שמו מתחת השמים והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל. אנו גוזרים עליו חרם, נידוי, קללה".

שפינוזה, שנגזר עליו חרם לפי שהוגדר על ידי פרנסי הקהילה היהודית ככופר, יצא את שערי העיר שכונתה "ירושלים החדשה" בשל סובלנותה. קרוע מקהל עדתו שלא יכולה היתה להכיל את דעותיו הרדיקליות, יוחרם מאוחר יותר גם על ידי קתולים ופרוטסטנטים שראו בו כופר.

מתוך "ירושלים החדשה" בתיאטרון החאן(צילום: יעל אילן)

ובכל זאת היהודים הרגישו לא בטוחים.

"זה מקום לא מוגן. הם היו תלויים בחסדם של ההולנדים שהיו בעצמם שסועים בין מרכז סובלני לאופוזיציה שמרנית. התיאוריות של שפינוזה היו לשיטתם מסוכנות. שפינוזה חבר אל ון דן אנדן, אנרכיסט, משורר ופילוסוף, דן בן אמוץ של התקופה שהטריף את דעתם של הקלוויניסטים. החיבור בין השניים, נתפש כאיום ממשי על יחסי הקהילה היהודית והנוצרים".

הזכות לא להפסיק לשאול

כשמנהלו האמנותי של תיאטרון החאן, מיקי גורביץ', הציע לו לביים את המחזה, פתר התלבט. "הוא נראה לי דידקטי. חששתי שהטיעונים הפילוסופיים המורכבים של שפינוזה, יגברו על הסיטואציה הדרמטית", הוא אומר. בסופו של דבר התרצה הן בשל השיח שמנהל הדיון התיאולוגי עם הדרמה והן בשל הרלוונטיות של נושאי ליבה כמו הפחד ממחשבה חדשה שמאיימת לכאורה על המבנה החברתי המוכר, שהיו אז ומתקיימים גם היום.

"הדיאלוג עם ההווה חזק וברור בעיקר בכל הנוגע לכוחו של המרד וחשיבותו, והעובדה היא שמכל הדמויות ההיסטוריות במחזה זוכרים את שפינוזה", אומר פתר, "עמדותיו עולות כיום בצמתים מרכזיים - בשאלת ההפרדה בין דת למדינה, בַּזְכוּת לצאת מהשורה, בחשיבות דעת המיעוט, בנושא חרמות". שפינוזה, לדידו של פתר, היה לא רק מהפכן ומורד שביקש להרחיב את גבולות השיח והושתק אלא גם לוחם חופש. "הוא לא היה פרובוקטור אלא נלחם על הזכות לא להפסיק לִשְאוֹל. הוא לא הסתפק בספקות ותבע עובדות".

"זה מוֹתַר המורד האינטלקטואלי מהאחרים. מורדים מטבעם נמצאים בגיל התבגרות מתמיד. הם חושפים בכל רגע את סתירותיו של עולם המבוגרים וזה לא מפסיק לאתגר. אנחנו פוגשים את שפינוזה קצת אחרי שעזב את הישיבה ואביו מת. הוא מתחיל להתבגר".

מנעוריו נחשב שפינוזה לעילוי. רב הקהילה היהודית באמסטרדם, שאול מורטרה, שאימץ אותו כבן, קיווה שיום יבוא ויירש את מקומו. מורטרה נכנע ללחצי הסביבה וכשעל הכף הונח עתידה של הקהילה שבראשה עמד, על אף שקיבל את טיעוניו של שפינוזה, נאלץ לעשות את הבחירה הבלתי אפשרית.

"שפינוזה לא רצה בקרע ולכן עד סוף ימיו חבש כיפה והתעקש שלא להכריז על עצמו כחילוני. זה מחדד את מורכבותו", אומר פתר, "הוא התעקש לדבר אל מורטרה בשפתו ומצא סימוכין לתיאוריות שלו בברית הישנה. זה מרד נבון שמפנים את המסורת של החברה שבתוכה הוא מתקיים. זה לקח מצוין לאופוזיציה בישראל. לדבר לאנשים בשפתם לא אומר לקבל, אלא להיות קשוב ולהבין את טיעוני הצד השני. שפינוזה יהיר אבל רחוק מלהיות אוטיסט. הוא מנסה להבין, לא לנצח".

חיפוש אינסופי להבנת המציאות

העבודה על ההצגה היתה בית ספר לדידו. אם לאורך שנים מרכז הכובד של עבודתו כבמאי נקשרה בעולם הרגשי של הדמויות, ההצגה הנוכחית סבבה במחוזות אחרים. "הטקסט תובע ממך להציג טיעונים, להסביר קווי מחשבה, להבהיר את השאלה שברצונך לפתור", הוא אומר, "גדלתי על המסורת התיאטרונית של סטניסלבסקי, שהלכה והשתכללה לצד המתודה האמריקנית, המשחק הריאליסטי והדיבור היומיומי הנטורליסטי. לעתים רחוקות יוצא להתמודד עם דו-קרב אינטלקטואלי שמחייב לא רק הקשבה אלא לימוד. זה לא דיון משרדי אלא מלחמה לחיים ולמוות של שני צדדים שנאבקים על תפיסת עולמם. כחילוני גמור, זה דרש ממני להימתח לכל מיני כיוונים. באתי כהדיוט בשערי שפינוזה וההצגה אפשרה לי לעבור קורס אוטו-דידקטי".

כחילוני, היה קשה שלא לשפוט את הדמויות?

"הייתי צריך לאלף את עצמי ולהבין שהסיטואציה הזו מורכבת בהרבה מעבר לעמדה האינסטינקטיבית שלי במובן המוסרי והפוליטי. רק כשהבנתי את הסכנות שעלולה לגרור תפיסת עולמו של שפינוזה, הבנתי את כובד האחריות שמונחת על כתפי הרב מורטרה. ליבו אמנם נוטה אל המרד, אבל לא מספיק לו לפתור אינטלקטואלית את העולם, הוא צריך לחיות בו. אלה חוויות מאוד משמעותיות שהעשירו אותי".

יש משמעות להעלאת ההצגה בליבת הפצע, ירושלים?

"שם ההצגה מעיד על כך שיש אלטרנטיבה לירושלים הקיימת. ההולנדים הדביקו לאמסטרדם את השם 'ירושלים החדשה' כיוון שהיתה עיר סובלנית באופן יחסי והתנהלה בדו-קיום. כשבאים עם מחזה כזה לירושלים, אי אפשר שלא לשאול איך הופכים את העיר שבשנים האחרונות ירד עליה חושך, למרחב סובלני בין תושביה. שפינוזה הוא טיזר לדיון בכמיהה לאלטרנטיבה, באקטיביות מחשבתית, בחיפוש אינסופי להבנת פשר המציאות שבה אנחנו חיים".

בתקופה שלנו אין מספיק שפינוזה

שימוש בנשק הנידוי חזר לחיינו. ישראל מוחרמת במקומות רבים. ישראל הרשמית מחרימה או מענישה קבוצות בתוכה שלא מיישרות קו. גם במובן זה ההצגה אקטואלית.

"שימוש בחרם על ידי מיעוט ככלי להפגנת התנגדות זה דבר אחד. שימוש שמטיל רוב חזק על מיעוט במטרה להדיר ולנטרל אותו באמצעים של בידוד או הצגתו כבוגד, זה דבר אחר. חרם ממסדי על אדם בודד או מיעוט, זה אמצעי ענישה בלתי נסבל שמטרתו לחנוק את מהותו של האחר. החרם על שפינוזה, נועד לקטוע דיאלוג בין מיעוט לרוב. הוציאו אותו מהמשפחה כי לא רצו להתמודד איתו, ממש כשם שהרוב הציוני בישראל לא מעוניין בדיאלוג אינטלקטואלי עם השמאל הלא-ציוני אלא בהשתקתו. אם אתה משוכנע בצדקת דרכך, אין לך צורך בטיפוח פרסים למען היצירה הציונית ואין סיבה לפחד מדיאלוג".

אלא אם אתה מאוים.

"זהו בדיוק. הקהילה היהודית באמסטרדם היתה יכולה רק להרוויח אם בשוליה היה מסתובב מן שפינוזה שכזה ומאתגר את ההגות היהודית המודרנית. קחי את חנוך לוין שבשנות ה-60' היה הכי שפינוזה שיש ונחשב לכופר. מאוחר יותר, הוזמן למרכז הבמה הישראלית שמאז רק הרוויחה מכתיבתו. עמדות אלטרנטיביות מעשירות את השיח".

דת ומדינה, פחד מהתבוללות, שנאת זרים והתפיסה לפיה מחשבה חופשית מסוכנת, הם נושאים שגם היום מצויים על סדר היום.

"בספרי האזרחות בישראל ב-2012, מוקיעים את ההתבוללות באותם להיטות ופאתוס שבו הוקע שפינוזה ב-1656. זה קורה בישראל הריבונית, הבטוחה, היהודית ולא בקהילה שהיא מיעוט באמסטרדם. אם היו מקיימים משאל עם כיום בעניינו של שפינוזה, הוא היה מוקע בדיוק כפי שהוקע ב-1656".

אתה אומר שאנחנו באותו מקום?

"כן, רק שבתקופה שלנו אין מספיק שפינוזה".