מפייסבוק לספר ב-200 סטטוסים

כמעט כל צייצן כרוני או משתמש פייסבוק שמחזיק בתפישה (השגויה) שהסטאטוסים שלו הם הרמוניה של גאונות ופשטות, השתעשע לפחות פעם אחת ברעיון להוציא ספר הגיגים משלו. אך בעוד שרוב האנשים השליכו את המחשבה הזו לאזור ה"אולי-מתישהו-לעולם לא" במוח, דוד וולצר החליט להגשים את הרעיון והוציא לאור את "שורות", ספר של 200 אמרות, חלקן טובות חלקן פחות, שלוקטו במשך שלוש שנים.

מתוך "שורות":

• אני אוהב להשפיל את המאוורר שלי, בחורף אני מוציא אותו למרפסת שיבין מה זו רוח אמיתית
• נמאס לי מתדמית הילד הטוב, אני מוסיף לקעקוע הדולפין שלי גבות מרושעות
• אוקי, אז יש מסיר לק. אבל מה מסיר את שאר הפרחה?
  

לא ספר סטטוסים

לפני שהאמרות היו "שורות", הן היו סטטוסים בפייסבוק. וולצר השתמש ברשתות החבריות כדי לקבל עליהן משוב, ובהתאם לכך החליט האם להכניס אותן לספר. אך אם תגידו לוולצר שהוא למעשה הוציא ספר סטטוסים, תתקלו בהתנגדות מסוימת. "שורות הוא ספר עם קונספט שמייחד אותו מכל אסופת סטטוסים אחרת", הוא מספר ל-ynet מחשבים. "בשלוש השנים האחרונות כתבתי בכל יום שורה אחת בהשראת הוואן-ליינרים אמריקאים קלאסיים דוגמאת סטיבן רייט, מיטש הדברג ודמיטרי מרטין. השורות לא מתייחסות, ברובן, לאקטואליה או לתרבות הישראלית, אין בהן משהו שהוא אישי או מקומי, והשאיפה היא להביא חומר שיכול היה לעבוד גם במדינות מערביות אחרות. ההגדרה "ספר סטטוסים" מגמדת את התוצר הסופי, מדובר בהומור מזוקק שאינו תלוי בבמה מסוימת."

אתה לא חושב שפייסבוק וטוויטר הרגו את הוואן ליינרים הללו? הרי אפילו תוכניות טלוויזיה מבוססות פאנצ'ים, כמו מצב האומה למשל, הרבה פחות מצחיקות היום, כי אם אני רוצה פאנצ'ים - אני הולכת לטוויטר שלי.

וולצר: "פייסבוק וטוויטר לא הרגו את ז'אנר הוואן ליינרים, הן החיו אותו. קומיקאים, תסריטאים ואנשי קריאייטיב רבים, בעיקר אמריקאיים, מצאו בטוויטר את מה שמצאתי בעצמי: מסגרת מגבילה של 140 תווים שמגרה ומאתגרת את היצירתיות. התוצאה היא שפע של שורות מטובי הכותבים, ביניהם מוצלחים יותר ופחות, שהפופולריות שלהם באה לידי ביטוי במספר עוקבים גבוה.

דוגמא לאחד כזה היא טים סידל, איש קריאייטיב שמוכר בטוויטר ופייסבוק תחת הכינוי Badbanana. מדובר בקומיקאי מבריק שמעלה כמעט בכל יום שורה או שתיים ובינתיים צבר קרוב ל-600,000 עוקבים. זה לא הפריע לו להוציא לפני שנה וחצי ספר עם מבחר מהציוצים שלו, והספר הוא ישות לגמרי נפרדת שיכולה להיות מוגדרת כאוסף של וואן ליינרים. זה דבר אחד להתעדכן באופן יומי מול המסך וזה דבר אחר לגמרי לרכוש ספר עם איורים שמאפשר לך להתמסר לחוויית קריאה שהרשתות החברתיות לא מסוגלות לספק לך.

לגבי ההשוואה למצב האומה מול מול טוויטר, מדובר בתכנית שמתבססת על אקטואליה ופוליטיקה ומגיבה לאירועים חדשותיים. במבט ראשון, טוויטר יכול לשמש כתחליף מאחר ומאות ואף אלפי גולשים מצייצים את המיקרו-סאטירה שלהם בזמן אמת ויש הרבה יותר חומר בטוויטר ופייסבוק מאשר בתכנית אחת, אבל לאו דווקא חומר איכותי שמשתווה למה שכותבים מיטב התסריטאים שגויסו לתכנית. בנוסף, רוב עם ישראל לא יושב מול טוויטר אלא מול מסכי הערוצים המסחריים ושם הוא צורך את הבידור שלו. מעבר לזה, אין בסיס להשוואה בין עולם הסטאנד אפ, שעוסק בתובנות יומיומיות, לבין ציוצים ופאנצ'ים שמגיבים לאירועים חולפים."

מתוך "שורות":

• אדם שנקטעו לו הידיים לא מסוגל לתפוס את מצבו
  
• אפילו שאני משלם את החשבון, אני עדין אוהב לצאת ממסעדה בריצה, סתם בשביל להשאיר להם ספק
  
• עקפו אותי בתור למוזיאון, כאילו יספיקו לראות דינוזאור חי
  
• יש לי חרדת נטישה, אבל בטח גם היא תעזוב אותי
  

(צילום: דוד וולצר)

גם לספר שירותים יש קסם

אז למה שמישהו בעצם ירכוש את הספר או הוא יכול פשוט לעקוב אחריך בטוויטר או בפייסבוק?

וולצר: "למה שמישהו ילך למופע של הסטנדאפיסט האהוב עליו אם הוא יכול להוריד הופעה שלו באופן פיראטי? זה דבר אחד לקרוא שורות בסביבה ההיפר-תזזיתית ודינמית של פייסבוק וטוויטר וזו חוויה שונה בתכלית לשבת בסלון עם הקפה של הבוקר, לפתוח את הספר בעמוד אקראי, לקרוא שתיים-שלוש שורות ולצחוק בלי הגירויים ועודף המידע האינטרנטיים. יש הבדל עצום בין לשלוח לינק לבין להעניק ספר מתנה אסתטי ונעים לקריאה. המדיומים לא מתנגשים, לכל מדיום יש את הערך המוסף שלו ואין מה לעשות, לספר יש קסם בין אם מדובר באפוסים פרוזאיים או ספר שירותים."

כמה לייקים היה צריך לקבל סטטוס כזה כדי להיכנס ל"שורות"?

וולצר: "אין פרמטר קבוע. אם במשך תקופה היה ממוצע לייקים מסוים ושורה אחת קטפה כמות גבוהה משמעותית, היא נכנסת. יש גם שורות מסוימות שאף על פי שלא קיבלו משוב חיובי, אם הן עדיין מצחיקות אותי ואני מחליט להכניס אותן."

אתה יכול לחשוף כמה דוגמאות לסטטוסים שלא עברו את האודישן?

וולצר: "בטח. 'מומנטום היא מילה שהגמגום שלה הכי ממחיש את משמעותה'. יש במשפט הזה תחכום, אבל הוא לא היה מספיק מצחיק. דוגמא נוספת: 'כשאתה הולך לשירותים בבית זר ורואה כמה מתגים צמודים, המתג שצמוד לשירותים כמעט תמיד ידליק אור אחר מכיוון מפתיע'. יש פה תובנה אבל אין בה זווית הסתכלות מעניינת, זה נשמע כמו משהו שנלקח מסטנדאפ בינוני."

אלכס אפשטיין הוציא קובץ של סיפורים קצרצרים בפייסבוק ("לקסם הבא אזדקק לכנפיים"). למה בעצם לא בחרת לעשות כמוהו, כלומר להעלות את השורות הנבחרות לאלבום ברשת?

ווצר: "במקרה של אלכס אפשטיין, המדיום בו בחר לפרסם מהווה מסר ואמירה על מצב הספרות בעידן הדואופול. במציאות הישראלית זה בלתי אפשרי להתקיים מכתיבה ולכן בחר להעלות את קובץ סיפוריו במדיום חינמי. הדרך בה בחר מבריקה ומצערת בו זמנית ולכן פרסום ספר כאלבום פייסבוק מתאים במקרה שלו.

הספר שלי מאפשר לאנשים ליהנות מההומור שלי גם כשהם לא מול מסך מחשב. אני לא מוצא טעם להעלות את זה כאלבום תמונות בפייסבוק. לקריאה בספר מודפס יש את האיכויות שלה וזו הנאה שרק ספר יכול לספק. בנוסף, בגלל שהספר בלעדית שלי, אני יכול למכור אותו בזול ועדיין להרוויח קצת."