"מחול העקרבים": שלושה עמים וגעגוע

לפעמים נדמה שהמשולש הזה, היהודי-ערבי-גרמני, הוא בכלל מעגל קסמים ללא ראשית וללא אחרית, שנוכח כאן במלוא עוצמתו ואין לו כוונה להיעלם ממרכז השיח. צלע נוגעת בצלע, צלקת נושקת לצלקת, היהודים הערבים והגרמנים מתקיימים במין קיום משותף שיש בו מן המחלה ומן הריפוי בעת ובעונה אחת. זה המשולש שעומד גם בבסיס הרומן החדש של שפרה הורן, "מחול העקרבים".

גיבור הרומן הוא גבר כבן ארבעים, אוריון הרמן, שאיבד את אביו במלחמת ששת הימים עוד בטרם נולד. אחר כך ילדה אותו אמו בשכונת קטמון הישנה בירושלים. הוא גדל בבית ערבי ישן, רכוש נטוש, אצל אמו וסבתו - שתיהן פליטות שואה. אל סבתו יוהאנה הוא קשור באופן מיוחד. גרמנייה שעלתה לישראל, מדברת עברית משובשת עם רסיסי גרמנית, עובדת כמיילדת בבית חולים ירושלמי - מדי פעם עוברים ילדי השכונה וזורקים אבנים על שער המוסך שבו גרה, וקוראים לה "נאצית".

"מחול העקרבים". סיפור אהבה ובו גילוי עצמי (עטיפת הספר)

אמו וסבתו של אוריון מנסות לגונן עליו מפני העבר ומפני העתיד, אבל סודות משפחתיים סופם להתגלות, לפחות בספרות, ואוריון חייב לצאת לדרך של גילוי עצמי.

אבל כאן לא נגמר הסיפור: אוריון מתאהב באישה גרמנייה. יפהפייה זהובת שיער, כריסטינה-אנה, שאותה הוא מכנה "רועת האווזים" (הספר מתכתב לא מעט עם הספרות הגרמנית, כולל מעשיות האחים גרים ואריך קסטנר). הסבא של כריסטינה-אנה היה נאצי פעיל בזמן המלחמה, וכעת נכדתו חיה בישראל ומתנדבת בארגון "כפרה".

מזל עקרב

אוריון ואהובתו הם זוג שלא זוכה לקבלת פנים חמה מצד הסביבה. עדיין סונטים

בהם ושואלים את האהובה מה עשה הסבא שלה בזמן המלחמה. דומה שהמשיכה אל האסור, התשוקה לישון עם האויב, הכמיהה לשבור את הטאבו היהודי-גרמני עדיין קיימת במציאות שלנו. גבר ישראלי עם אישה גרמנייה, או להיפך, הם עדיין נושא לתמיהה.

כשאוריון נאלץ לנסוע לגרמניה, לראשונה בחייו, בעקבות אהובתו, הוא מקעקע על זרועו את המספר שהיה על זרועה של סבתו יוהאנה. כאילו אסור לפצע להגליד. 

העקרבים בספר מציצים מכל עבר. לפעמים בתור גווייה של עקרב בבית המוזנח בקטמון הישנה, לפעמים דרך הכוכבים והמזלות, לפעמים בריקוד אירוטי שרוקד אוריון עם אהובתו הגרמנייה, ומכנה זאת מחול עקרבים.

אבל מחול העקרבים בספר הזה אינו רק אקט רומנטי או אירוטי או אמנותי – הוא בעיקר מאבק קיומי. אילוץ. מחולם של ישראלים, פלסטינים וגרמנים. "בתמימותי סברתי", כותב גיבור הרומן, "שריקוד חיזור אנחנו רוקדים. היום אני תוהה שמא דווקא אימה ופחד מביעים העקרבים באמצעות המחול - שהרי לא משום אהבתם הם אוחזים זה בצבתותיו של זה, אלא משום חששם להיעקץ. למות. זה מעוקצו של זה".

הטראומה המשותפת באה לידי ביטוי בספר דווקא דרך דמות כביכול שולית, התוכי, שכולם קוראים לה שרה ולא ברור אם היא זכר או נקבה. שרה היא תוכי קולני וקצת מעורר אימה, שגרה בביתה של הסבתא יוהאנה. בסצנה מכמירת לב ברומן, חוזר הערבי שהתגורר בבית הזה עד מלחמת העצמאות, נעמד ליד השער הנעול, ומנסה לדבר עם התוכי שהיה פעם שלו. תוכי שיודע לצטט מן הקוראן. "היא צרחה כמו שלא צרחה אף פעם. היית צריך לראות את זה, הוא עמד מול השער הנעול, קרא לה בערבית, יוסוף, יוסוף, ובכה".

כשיוהאנה חזרה לביתה, הוחלט לאפשר לתוכי שרה-יוסוף לבחור בעצמו את מי הוא מעדיף - את הבעלים הישנים דובר הערבית, או הבעלים החדשים דובר העברית המגורמנת. בסופו של דבר התיישבה שרה על ראשה של יוהאנה. הערבי המשיך לבכות, וביקש לבסוף צנצנת ריקה. היא מילא אותה ברגבי עפר שאסף בחצר הבית,

כדי להביא לילדיו בבית לחם, "שייגעו באדמה שהיתה פעם שלהם".

העברית של הורן בספר עשירה, גבוהה ומלאה, תובעת מהקוראים להתעכב על מלים ומשפטים. למשל, "אנחנו נאחזים באמתלת החמסינים ומהלכים בכסות היוולדנו בהסתר הבית. עלי הוויסטריה, המצניעים את עירומנו, מסננים את קרני השמש לתחרת זהב ירקרק".

מעבר להישג הלשוני, הישג נוסף של הרומן הוא בבניית הדמות הגברית של אוריון. זוהי דמות גברית אמינה, בוודאי בכל הקשור לתיאורים האינטימיים בחייו. הורן כותבת אותם באומץ, בכנות, במהימנות. ויש גם כמה טוויסטים בעלילה שהופכים אותה למורכבת יותר, למפתיעה. "מחול העקרבים" הוא ספר מרובד ורב-משמעויות, לא קל לקריאה, אבל לבת הספר רלוונטית מאוד לחיים היהודיים והערביים במקום הזה. היא נוגעת בשורש הכאב, אותו שורש שהוא גם מקור המחלה וגם מקור הריפוי בו זמנית.

"מחול העקרבים", מאת שפרה הורן. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 327 עמ'.