"דברים שגורמים לי לחשוב": שירה לילדים גדולים

כתיבה לילדים דורשת דיוק. מכיוון שמדובר בכתיבה תמציתית, כל מילה בה חייבת להיות במקום. אמר זאת יפה הסופר הרוסי מקסים גורקי כשנשאל כיצד ראוי לכתוב לילדים. "כמו למבוגרים, רק יותר טוב", ענה. דיוק זה מתעצם כאשר מדובר בשירה לילדים. מבחינה זו מעניין לשים לב שכפי שז'אנר הסיפורת השתלט על הספרות העברית למבוגרים, ואילו השירה נותרה בו בשוליים. כך קרה גם בספרות הילדים.

• לקום על צד שמאל: "אלכסנדר והיום האיום "
• גיבורים אמיתיים: "סוף סוף מלמדים פה משהו "
• הנסיכה הקסומה שלבשה שקית נייר
  

אין זה מדויק לומר ששירה נפקדת לחלוטין מארון ספרי הילדים. השירה הקלאסית לקטנטנים עדיין מופיעה בו כגון שיריהן של לאה גולדברג, פניה ברגשטיין או אנדה אמיר ועוד. אך מעניין לשים לב שמגיל מסוים ספרי השירה מתמעטים והולכים; הורים מקריאים פחות, ילדים קוראים פחות וסופרים כותבים פחות. לעומת הגילאים הקטנטנים, הקראת שירה לידים מעל גיל ארבע היא החלטה מודעת. הספרים לא רבים ורובם אינם נגישים.

שיר שמבטא את העולם הפנימי(איור: מישל קישקה)

ספרו של אלעד וינגרד המלווה באיוריו של מישל קישקה, "דברים שגורמים לי לחשוב", הוא ספר שירים אמיץ המנסה בהרבה מובנים לחדש טעם ישן של שירה לגילאים גדולים יותר. בדומה לספרי שירים אחרים לגילאים הללו - כגון "והילד הזה הוא אני" האגדי של יהודה אטלס או "ציידת הנמשים" העדין והיפהפה של רינת הופר - במרכז ספר זה עומד ילד אחד, שמו יותם, המספר לנו בכל שיר קצת מעולמו החיצוני והפנימי; על הדוד יוחנן שאומר שלום לכולם מהטרקטור הגדול בו נוסע, על הילדה שהוא אוהב, על מה יהיה כשהוא יהיה גדול או פשוט על הדברים שגורמים לו לחשוב.

הילד הכי ישראלי

כמיטב המסורת של האב טיפוס, "והילד הזה הוא אני", השירים בספר הם בעלי אופי סיפורי ומשעשע המנסים להתחקות בשפה פשוטה ויומיומית אחר מחשבותיו של ילד בגוף ראשון. בנוסף לכך, באופן דומה לילד של אטלס, גם פה מדובר בילד שהוא מצד אחד ספציפי ויחיד, ומצד שני אמור לגלם מעין "כל ילד" ישראלי, שעמו הקוראים הצעירים יוכלו להזדהות ולצחוק.

רגעים ישראלים מחיי היום-יום

יותם, הילד, ניבט אלינו מכל עמוד בספר כמעט עם חיוכו השובבי, עיניו הכחולות ובעיקר שיערו המפואר והמתולתל.

בשיריו וינגרד מנסה לתפוס, לרוב בהצלחה, רגעים יומיומיים מנקודת המבט של ילד ולהביא את האופן שבו הוא חווה אותם. דוגמא טובה לכך הוא השיר "שיחה מצוירת" בו מוצגת סיטואציה המוכרת טוב טוב לילדים (לפחות לילדה שאני הייתי) ובה אמו של יותם נפגשת ומקשקשת עם חברה בזמן שיותם יושב על הרצפה מצייר ומקשיב לשיחה: "כשהן מדברות על אבא/ אני מצייר איש עם זקן/ וכשהן עוברות לסבתא/ אני מקשקש שיער לבן." כך ממשיך השיר ומחבר בין השיחה של המבוגרים לאופן שבו יותם חווה אותה, בעזרת הציורים.

שיר טוב נוסף הינו השיר "פגישות" בו יותם מתאר לנו איך כל אחד פוגש אותו בצורה

שונה, כיצד למשל "הדודה מרים צובטת חזק בלחיים/ אלי-חבר-של-אבא מרים על הכתפיים/ אמא של עמר טופחת על הטוסיק/ סבתא שושנה מדגדגת בפופיק..." והרשימה עוד ארוכה ומסתיימת ב"וכשאני מול המראה אני עומד ומדבר, רק כדי לראות אותי פוגש מישהו אחר."

הפשטות של השירים וההומור בהם נעים וכך גם האיורים של מישל קישקה, אך חסר בו לעתים הדיוק שהזכרתי בהתחלה; דיוק רגיש במילים, בתחושה, בהומור ובאיור. וחבל. עם זאת, אמנם וינגרד מאמץ מסורות ישנות ואינו מחדש, אך הוא בהחלט מוסיף לארון ספרי הילדים עוד אפשרות, עוד שירים ועוד ילד להזדהות עמו.

"דברים שגורמים לי לחשוב", מאת אלעד וינוגרד. איורים: מישל קישקה. הוצאת אגם. 32 עמ'.