הצאר פוטין וקינג ביבי
המאבק על צדק חברתי וחופש ביטוי ברוסיה אינו שונה כל כך מהמאבק הישראלי. שם וגם כאן מפגינים נגד שלטון עושק ונתקלים במשטרה אלימה. יש סיבה לכבוד שעושים לפוטין
באוגוסט האחרון שהיתי יומיים בסנט פטרבורג, מתוכם ביליתי יותר מחצי יום במוזיאון להיסטוריה פוליטית, המציג תמונה מאלפת של מאות שנים בתולדותיו של אחד העמים המדוכאים ביותר בתולדות האנושות.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
רטוריקה פתטית למחאה אלימה / שאול רוזנפלד
ההמון בתחריר מחכה למוחמד מורסי / יורם מיטל
העם הרוסי, אשר הוציא מתוכו כמה מאוצרות האנושות היקרים ביותר בספרות, במוזיקה ובמדע, ידע מעט מאוד זמנים טובים. רוב הצארים עשקו את האיכרים והותירו את ההמונים במחסור תמידי, תוך ריכוז עושר עצום בידיהם. כשמסתובבים בארמונות, קשה להבין איך המהפכה התעכבה כל-כך. איכשהו נראה, כי שליטים נאורים, שביקשו לחזק את מערכות החינוך והבריאות, החזיקו בשלטון שנים בודדות, בעוד העריצים שבהם נותרו איתן על כיסאם עשור על גבי עשור.
ואז המהפכות. זו שנכשלה וזו שלכאורה הצליחה. האופטימיות קצרת המועד, אשר גם לצִדהּ לא מעט שפיכות דמים והשפל הגדול שלאחריה - מיליוני הרוגים תוך שנים בודדות ושנים של חיים בפחד חקירות וגולאגים. בין לבין, המלחמה הגדולה (ברוסיה סופרים אותה מ-1941 עד 1944) אשר בה נהרגו יותר רוסים מבני כל לאום אחר, כן - גם יותר מיהודים.
שנות השמונים מתוארות כמעט בנוסטלגיה, כזמן של התעוררות ומחאה. סופרים ומוזיקאים מתנגדי שלטון, אשר יוצרים בחדרים חשוכים ונפגשים בסתר מפחד השלטונות באומץ אדיר ומקרבים את השינוי הנחשק. ואז השחרור. הפרסטרויקה. הגלסנוסט.
המוזיאון להיסטוריה פוליטית של רוסיה מסתיים בתחושה אופטימית. כל כך אופטימית, שכאשר יצאתי מהחדר האחרון, הידהד בראשי בעוצמה מראהו של החדר החסר - החדר הבא. החדר אשר במרכזו מתנוססת תמונתה של אנה פוליטקובסקיה, העיתונאית האמיצה אשר העזה להעמיד מראה ביקורתית מול פוטין ולעיני העולם כולו ונרצחה בנסיבות שעדיין לא הובררו, ביום הולדתו של פוטין, 7 באוקטובר 2006.
סביב תמונתה של פוליטקובסקיה יכולתי לראות את מכוניות הפאר של המתעשרים החדשים, החונות על מדרכות העיר בכניסה למועדוני החשפנות, ממש אל מול פניהן של הנשים הזקנות, מקבצות הנדבות, אשר לאחר עשרות שנות עבודה, נותרו עם פנסיה שאינה מספיקה אפילו למזון לשבוע. בהמשך אותו החדר, יכולתי לראות גם את פניהם של החברים בהתארגנויות הפוליטיות והחברתיות, שכמו בכל עידן עגום אחר בהיסטוריה הרוסית, אינם מוכנים להבליג. עמדתי מול מסמכי החקיקה, שהופכים אותם לנרדפים, שמונעים מהם מימון (חוקים שח"כים בכנסת ישראל מבקשים לאמץ גם אצלנו) וראיתי על פניהם שוב את הפחד הנורא משלטון חסר רסן. תהיתי אם יעמוד להם כוחם להמשיך במאבק.
מאבק משותף על חופש הביטוי
בינתיים יצאו לרחובות ברוסיה בחודשים האחרונים מיליוני בני אדם, שמסרבים להיכנע לפחד. השבוע אירחנו בישראל את אחת ממארגני ההפגנות. אשה צעירה ומרשימה, המסרבת להיכנע לפחד והיא אחת מרבים שמוכנים לצאת לרחובות ולהפגין למען חופש פוליטי, חופש ביטוי וזכויות חברתיות. מאחר שבעידן התקשורתי של היום, קשה יותר לשלטון לשלוח עשרות ומאות אלפים לגולאגים, הטרור השלטוני לובש כיום אופי כלכלי: על פי התיקון האחרון בחוק, על מארגני הפגנות יוטלו קנסות של עד מיליון רובל - פי 3.5 מהשכר השנתי הממוצע. פוטין, נוסף על ההגבלות על עמו, גם נותן גיבוי פוליטי לנשיא סוריה, אסד, אשר זה שנה וחצי טובח בבני עמו הדורשים ייצוג, דמוקרטיה וצדק.
המאבק על צדק חברתי וחופש ביטוי ברוסיה אינו שונה כל כך מהמאבק הישראלי. הוא קשה יותר, כי אין ברוסיה מסורת של חופש ביטוי, הוא מפחיד יותר. בישראל, השלטון אינו מעלים מפגינים (יהודים) ואינו קשור למותם המסתורי - אבל זה אותו המאבק על החופש של האזרח אל מול שלטון עושק, שאינו מכיר בזכויות האזרחים לחיים הוגנים ומגביר כל העת את ההגבלות על ההתארגנות.
משטרת ישראל, כפי שראינו בסוף השבוע האחרון, אינה אלימה פחות מהמשטרה הרוסית. היא גם אינה מרגישה כל צורך לתת דין וחשבון על מעשיה ופועלת ליצירת מערך של דיסאינפורמציה שנועד להרחיק את ההמונים מהמאבק.
אם ההשוואה בין ישראל לרוסיה עדיין נראית לכם מוגזמת, אני מציעה שתשאלו את עצמכם מדוע מתקבל כאן פוטין בכבוד מלכים.
הכותבת היא עו"ד המתמחה בזכויות אדם
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
