"אם היא לא רצתה אז למה היא לא התנגדה?"

האחת והרווחת ביותר, מתכחשת לקיומה של התופעה ולאחריות של מבצעיה. נשמעות אמירות כמו: "תסתכלו איך היא מתלבשת, מה היא מצפה", "אם היא לא רצתה אז למה היא לא התנגדה?", "אם אישה מוטרדת מינית בעבודה - שתעזוב וההטרדה תיפסק, מה יותר חשוב לה?" או "היא נוקמת בו כי הוא לא קידם אותה או שהרומן הסתיים".

תגובה אחרת, מכירה בקיומה של התופעה ומבינה שהאחריות למעשה מוטלת על הפוגע ולא על הקורבן. אמירות כמו: "שום לבוש הוא לא רישיון להטריד מינית", "כל אדם צריך לקחת אחריות על מעשיו". "מחר זו יכולה להיות הילדה שלי".

התגובה השלישית היא - השתיקה. שתיקה שלא תמיד נדע כיצד לפרשה, אך ברור כי היא סוג של אמירה המאפיינת יותר מכל את יחסה של החברה לנושא.

כמעט בכל סדנה עולה השאלה: מה הבעיה עם זה שהבוס ינהל מערכת יחסים עם המזכירה שלו? למה מנסים להרוס את הרומנטיקה? ומה אם היא התחילה איתו?

חשוב שנבין, כאשר אדם נמצא בעמדת כוח והשפעה, הוא יכול לנצל זאת לרעה, ואם במקומות עבודה עסקינן, אם הבוס ירצה לקיים מערכת יחסים עם עובדת הכפופה לו, האם נדע מהם המניעים שהשפיעו עליה "להסכים"? האם מופעלים עליה לחצים? האם היא מאוימת? האם היא צריכה לבחור בין "טובות הנאה" לבין החמרת תנאי העסקתה? האם הסכמתה היא באמת "חופשית"?

מערכת יחסים המתנהלת בין בעל מרות לעובדת הכפופה לו מהווה פתח לניצול, הפחדה, איומים אפליה ושליטה. העובדת נמצאת בעמדה בה היא תלויה בבעל המרות: המשך העסקתה, תנאי העבודה, ביטחונה והתחושה הכללית בהגיעה למקום העבודה- כל אלה עלולים להיות מושפעים מהיחסים ביניהם.

ובכל זאת, אם נסתכל לרגע על אותה אישה, נראה תמיד את אותו זרקור, המופנה כלפיה כעל האשמה בכל, אותו זרקור הבוחן, השואל, השופט והמאשים. אם שאלתם את עצמכם היכן האחריות של בעל המרות שהשתמש בכוחו לנצלה? באופן תמוה האצבע המאשימה אינה מופנית מיד כלפיו, אלא כלפי הקורבן.

אם כך, מהן הסיבות לתופעת "האשמת הקורבן" בסיטואציה של תקיפה מינית בכלל והטרדה מינית במקום העבודה בפרט?

האשמת קורבנות ההטרדה המינית מתבצעת באמצעות מיתוסים נפוצים, המאשימים באופן גורף את הקורבנות בגרימתה. מיתוסים אלה מציגים את הקורבן, כמי שהביאה על עצמה את הפגיעה ולכן גם מקבלת את שמגיע לה.

כך, אנו כחברה, חושבים ש"לנו זה לא יקרה" ושאנו חסינים (כמובן שזו לא המציאות) כי אנו לא נתנהג כמוה ובכך חשים תחושה של מוגנות בעצם האשמת הקורבן. האחריות מוסרת מהמטריד ומאיתנו כחברה. אותה אישה מוטרדת, מבינה היטב שקיים מחיר לחשיפת הפגיעה וקיים מחיר להשתקתה.

מחיר החשיפה הוא גדול לאין שיעור

מחד גיסא, מחיר החשיפה הוא גדול לאין שיעור - מוטרדות רבות מעדיפות לא לחשוף את הפגיעה מחשש שלא יאמינו להן כי מי הן אל מול בעל הסמכות, יאשימו אותן, יתנכלו להן - הן יאבדו את מקום עבודתן או יעבירו אותן למקום אחר. אלו רק חלק מן החששות הרבים שלהן, שלצערנו הופכים להיות המציאות שלהן.

יחד עם זאת, הן חוות לא פעם, התנכלויות מצד העובדים, שמועות הנפוצות אודותיהן ולמעשה "חרם חברתי", שבו שוכנת הבדידות, האשמה עצמית, הפחד, הבושה ובעיקר תחושת חוסר האונים. כל אלו מובילים לכך שמרביתן יבחרו לא להתלונן.

מאידך גיסא, מחיר השתיקה, מאפשר למקרי ההטרדה המינית לחזור ולהישנות, מחיר שהופך לשגרת יומה של המוטרדת בעבודה, בחייה האישיים ומשפיע על התנהגותה כמו: התרחקות ממקום העבודה, גם אם זה לא נעשה בצורה מודעת, היעדרויות - אי הגעה לעבודה מסיבות שונות, לקיחת ימי מחלה, צמצום עצמי - לא להסתובב במסדרון כשהמטריד בסביבה – בריחה ממפגש איתו, ויתור על אירועים שבהם הוא ישתתף מחוץ למסגרת העבודה ועוד.

האחריות לקיומה של סביבת עבודה מוגנת המאפשרת תחושת ביטחון מוטלת על מספר גורמים: ראשית, אחריות מוסרית של החברה לא לאפשר ולא להיות סובלנית כלפי מקרים כאלו. במרבית המקרים החברה בוחרת לשמוע אך לא להקשיב, להסתכל אך לא לראות, לדעת אך לא לפעול. שנית, אחריות של מקום העבודה על הקפדה לקיומן של נורמות התנהגות מכבדות, תרבות ארגונית מוסרית ושומרת חוק.

שלישית, חשוב שהמערכת המשפטית והפוליטית תתגייס להחמרת הענישה של בעלי מרות וסמכות, שניצלו את כוחם להנאה אישית. לצערנו, בפועל, בלא מעט מקרים, אנו מוצאים את עצמנו מול חברה שבה

גופים חזקים שאמורים להגן על הקורבן, נמצאים לימינו של הפוגע. אני פונה לחברה שלנו: לשבור את קשר השתיקה, לדבר ובכך לעצור את הפגיעה. להעניש בחומרה ובכך לעצור את הפגיעה, להקשיב ולהאמין לקורבנות ובכך לעצור את הפגיעה.

מקום העבודה מהווה עבור כל אחד ואחת מאיתנו עוגן, הן מבחינה כלכלית, חברתית, רגשית ומקצועית. האינטרס של כולנו, לבנות סביבת עבודה מכבדת, מוגנת ובטוחה, נעימה ותומכת ולשמר אותה. הטרדה מינית היא בעיה חברתית של כולנו ולא רק של המוטרדות עצמן ועל כן, מחובתנו לעשות הכל כדי למגר אותה מקרבנו.

• קווי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית: לנשים 1202 לגברים 1203
• מחר, יום ב' 2.7.2012 יתקיים ערב התרמה למסל"ן, מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ואלימות בנגב. הכולל מופע של "הרביעייה" ו"שלישיית מה קשור" בשעה 19:00 במשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע.  להזמנות שלחו מייל ל- office@maslan.org.il או התקשרו 052-6216012.